פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפכו אותי לאויב

      1. בין התגובות על חוק החרם אפשר למצוא יותר מהיסטריה של השמאל המצטמק. המאזין לזעקה מפיו של יריב אופנהיימר, למשל, על כך שמי שרוכש מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק "מממן בעצמו את ההתנחלויות", מעלה תמונה דמיונית של מתנחל שמן שכיסיו הגדושים במטבעות יתפחו עוד יותר בעקבות החוק. תמונות כאלה צוירו באירופה נגד יהודים, אחרי שנתלו כרזות הקוראות לא לקנות בחנויותיהם ולא לבקר בבתי העסק שלהם. חוק חדש מנסה להגן על התעשייה הישראלית והם מצווחים שהמתנחלים ישנים על מזרנים מלאי כסף.

      2. יש מי שלא מעוניין לקנות מתוצרת סין, מטעמים של צדק ומוסר. ויש מי שלא מעוניין לקנות מתוצרת גרמניה, מטעמים של זיכרון היסטורי. יש מי שלא מעוניין לקנות מתוצרת לא יהודית, מטעמי כשרות. ויש מי שלא קונה ופלים מחברה מסוימת, מטעמים פשוטים של טעם. גם אחרי החוק המתוקשר - מי שלא מעוניין לקנות שמן זית, יין או רהיטים שמיוצרים בחלקה המזרחי של ארץ ישראל, לא יהיה חייב לעשות כן. לא רוצה, לא יקנה. זה יהיה הפסד מובהק שלו, כי מדובר במוצרים מצוינים, אבל הוא לא יהיה חייב "לממן" שום תעשיין ציוני או חקלאי עברי. אפשר לחיות עם אנשי שמאל שמרכיבים משקפיים כדי לקרוא באותיות הקטנות אם צנצנת הדבש מגיעה מחקלאי מבקעת הירדן או מאחיו שבעמק הירדן; זה בסדר גמור, ואפשר גם להצדיע להם על עקביות. הבעיה היא, כמו שבשמאל כל כך אוהבים לומר - הסתה. כשאתה מסית בארץ ובעולם נגד המדינה שלך, הממשלה שלה והאזרחים שלה, אתה מורד במלכות מהזן שהרב ליאור ואפילו הרב יצחק שפירא לא מתקרבים אליו. מי שרוצה יוכל להמשיך להחרים כאוות נפשו; הוא רק לא יוכל לקרוא לאחרים להחרים. זה לא דגל אדום, אלא דגל כחול-לבן.

      3. החלק הנסתר של הכמיהה של השמאל להפסיק לקנות דברים שמיוצרים ביו"ש, קשור לעובדה שמוצרים כאלה הם תוצר של שלום דה פקטו שמתרקם בשטחים במפתיע. לקחו להם את השלום, והם כועסים. לאזורי התעשייה ביו"ש מגיעים אלפי פלשתינים מדי בוקר. ב"רמי לוי" בשער בנימין מתנחלים ופלשתינים עומדים ביחד בתור לקופות ומדברים על מזג האוויר. בכנס השנתי במרכז האוניברסיטאי אריאל השתתפו השנה מרצים מאוניברסיטת אל-קודס ומהאוניברסיטה הירדנית. בחוץ, על הדשא בקמפוס, ישבו מוסלמיות עטויות חיג'אב ומתנחלות עם מטפחת. עשרות אלפי משפחות פלשתיניות מתפרנסות בכבוד מעבודה בהתנחלויות. אבל השמאל לא דואג לפלשתינים ולא דואג לשלום. יש לו אויב אחד, רע ומפחיד. האויב הזה הוא אני.