חוק החרם הוא חלק משורה של חוקים (כמו חוק הנכבה וחוק הקבלה ליישובים) שממשלת נתניהו מחוקקת לאחרונה, מתוך תחושת דחיפות כנראה, תוך ניצול (לגיטימי אך חסר אחריות) של הרוב התומך בה במשכן כנסת.
אפשר, כמובן, לקיים ויכוח על כל חוק בנפרד ובכל ויכוח כזה יהיה, תמיד, גם לתומכי החוק טיעון לא בלתי הגיוני: לכאורה, אם מישהו קורא להחרמה וההחרמה עלולה לפגוע כלכלית, יש מקום לתבוע-אזרחית את הקורא לחרם.
ייתכן שהחוק לא יעבור את מחסום בית הדין הגבוה לצדק (כפי שאני מקווה, תוך קבלת חוות דעתו של היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, המדברת על כך שיש כאן פגיעה מרחיקת לכת בחופש הדיבור ובחוקתיות), וייתכן שחוק החרם יעבור מעל למשוכתו של בית המשפט. אבל גם אם נשיא המדינה יחתום על החוק, לצד שר המשפטים, וגם אם החוק יירשם ב"רשומות", וגם אם ייכנס לתוקף וגם אם בג"ץ יחליט שלמרות כל ההסתייגויות אין זה ממש חוק בלתי חוקתי - הנזק שייגרם לישראל יהיה מיותר וקשה.
הנזק יהיה מיותר משום שמי שמחרים וקורא לאחרים להחרים לא יירתע, בדרך כלל, מן הסכנה שתוגש נגדו תביעה אזרחית.
האחריות על נתניהו לא הצטמצמה
הוא קשה כי ישראל, שספגה כל כך הרבה ביקורת על חוקים קודמים, על התבטאויותיו של הדיפלומט מספר אחת, ועל התנגדותה הנחרצת לפתוח במשא ומתן עם הפלשתינים על בסיס המקובל על העולם כולו ועל רוב אזרחיה - זוכה מאז יום שני לביקורת בינלאומית חדשה. רק זה היה חסר לנו.
יכול להיות שיושב ראש הקואליציה, חבר הכנסת זאב אלקין, שהגיע מקדימה כדי לאגף את הליכוד מימין, אינו מודע לכך. ייתכן שהוא מודע ואין זה אכפת לו. אבל קשה לי להאמין שראש הממשלה בנימין נתניהו אינו מודע לנזק הזה.
ישראל תחת מנהיגותו נתפסת כמדינה שהגדרתה הדמוקרטית מצטמצמת והולכת לכדי דמוקרטיה פורמלית המקיימת בחירות הוגנות מדי שנים אחדות. כל מה שמעבר לזה ונוגע לזכויות המיעוטים, לחופש הדיבור ולחירויות אחרות, הולך ומצטמצם, הולך ומתהדק אל נוכח אביב ערבי התופס את דמיונו של העולם.
האחריות המוטלת על כתפי נתניהו אינה מצטמצמת כאשר הוא נמנע מלהגיע לכנסת כדי להצביע.