האם לארה"ב יש מדיניות רצינית?

בארה"ב מתנהל ויכוח בנוגע לשאלה אם לנשיא אובאמה יש דוקטרינה ברורה בשאלות מדיניות החוץ: ואם כן, מהי? דאג פייט, מי שמילא תפקיד בכיר בפנטגון בתקופת הנשיא ג'ורג' וו. בוש, טוען במאמר ב"קומנטרי" כי השקפת העולם של אובאמה מבוססת על הגישה של השמאל האמריקני, אשר לפיה אמריקה, במהלך רוב ההיסטוריה שלה, ובייחוד מאז מלחמת העולם השנייה, חטאה חטאים כלפי העולם השלישי ובראש ובראשונה כלפי העולם המוסלמי והערבי.

הדוגמה הבולטת לגישה הזאת היתה "נאום קהיר", שבו אובאמה כרך תיאורים "יצירתיים" להבהרת הערכים ההיסטוריים המשותפים לאתוס האמריקני ולהיסטוריה הערבית. זו היתה כמעט בקשה לסליחה ולמחילה על מה שאמריקה עוללה, כביכול, במהלך ההיסטוריה. לטעמה של ברברה סלווין, פרשנית התומכת בפתיחות של אובאמה לעולם הערבי והמוסלמי, וושינגטון צריכה להבדיל בין "אויבים מושבעים" כמו אל-קאעידה לגורמים "שיש להם אחיזה אמיתית בציבור ועתיד בעולם המוסלמי", כמו חמאס וחיזבאללה. לטעמה, יש לפתוח דף חדש בעניינם "כדי להוכיח שעוינותה של אמריקה לארגוני הטרור האלה ניתנת לשינוי". המסקנה: לאמריקה יש אפשרות ליצור מערכת יחסים חדשה עם העולם הערבי והמוסלמי. היחסים יושתתו על אינטרסים משותפים, על כבוד הדדי ועל ההכרה בכך שלאמריקה ולאיסלאם יש עקרונות זהים של צדק, קידמה, סובלנות וכבוד האדם.

בניגוד לפייט, שרואה במהלכיו ובהתבטאויותיו של הנשיא דוקטרינה מגובשת, אחרים טוענים כי אין לו "לא דוקטרינה ולא מדיניות אלא רצף מתמשך של בלבול וטעויות, בייחוד במזרח התיכון". לדעתם, האירועים השונים, לא רק בעניין הישראלי-פלשתיני אלא בעיקר סביב "האביב הערבי", מוכיחים שלוושינגטון אין מדיניות ברורה ועקבית. היא אינה יוזמת אלא נגררת אחר המאורעות, כשאין בידיה מענה אמיתי למצבים שהולכים ומתפתחים שלא לטובתה.

פרופ' ריי טאקיי, עמית בכיר במועצה למדיניות חוץ, מסכם זאת כך: על סוריה ואיראן אין לאמריקה כל יכולת ממשית להשפיע. גם הניסיונות הכושלים של הממשל להידבר עם משטרו של אסד, והתגובות המגומגמות למה שמתרחש בסוריה בימים אלה, מבליטים ביתר שאת את חוסר התוחלת של המדיניות המזרח-תיכונית של אובאמה. לאור זאת, איראן לא תחמיץ הזדמנות למלא את החלל שנפילת בעלות בריתה של אמריקה במרחב, והאנדרלמוסיה האזורית בכלל, יצרו. ומכאן לערב הסעודית שבמשך 60 שנה ביססה את ביטחונה (ואת ביטחון שליטיה) על קשריה ההדוקים עם ארה"ב, אך בעקבות העמדות הנקוטות על ידי הממשל החלה לפקפק ביעילותם וביציבותם של הקשרים האלה. כתוצאה מכך מחפשת סעודיה בעלות ברית אחרות ודרכים נוספות כדי להבטיח את ביטחונה, כולל האפשרות לאופציה גרעינית משלה. גם התקוות שממשל אובאמה תולה בסיכויי הדמוקרטיזציה במצרים ובעיראק קלושות. לא רק בגלל התגברות כוחם של האחים המוסלמים במצרים והחדירה העקבית והגוברת של איראן למוקדי ההשפעה בעיראק, אלא בשל העובדה שהרוח הנושבת בקרב ההמונים בשתי המדינות האלה היא אנטי-אמריקנית ביסודה. בשלב זה, לפחות, מסכם טאקיי, איראן וארגון אל-קאעידה הם המרוויחים העיקריים מ"האביב הערבי".

הרחקתה של אמריקה ממוקדי ההשפעה העיקריים שהיו לה במזרח התיכון, סבור פרשן אחר, מייקל סקוט דורן, סגן עוזר מזכיר ההגנה ואחד הממונים על ענייני המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי של הנשיא בוש, ממחישה את המצב החדש. האינטרסים העיקריים של אמריקה צריכים להיות הבטחת זרימת הנפט במחירים סבירים; הבטחת ביטחונן של בעלות בריתה, ישראל, סעודיה ומצרים (בתנאי שזו לא תיפול בידי האיסלאמיסטים); מניעת הפצתו של נשק גרעיני, ומניעת טרור. סיכול מאמציו של "גוש ההתנגדות" בראשות איראן לתפוס את מקומה של אמריקה כגורם הדומיננטי באזור חייב היה לעמוד בראש מטרותיה המדיניות של וושינגטון. מכאן ניתן להבחין בביקורת מרומזת מצד דורן על הגישה של ממשל אובאמה בסוגיה הישראלית-פלשתינית. "אובאמה הפך את הסוגיה הנ"ל לציר המרכזי של מדיניותו המזרח-תיכונית", כותב דורן. כתוצאה מכך, הפך הנושא ל"מבחן הלקמוס" של כוונות אמריקה כלפי העולם הערבי והמוסלמי בכללותו. לכן, "גם אם תהליך השלום לא יביא לתוצאות, סבור אובאמה שעליו להימשך כדי להפגין את רצונה הטוב של אמריקה כלפי הנ"ל". אם הפרשנות הזו נכונה, אובאמה אימץ בפועל, אף שלא רשמית, את גישתם של בז'ז'ינסקי וסקוקרופט, ולפיה הדרך לפתרון בעיותיה של אמריקה במזרח התיכון עוברת בירושלים. ואם כך הדבר, על אמריקה לנקוט אמצעים מעשיים, כולל לחצים על ישראל, כדי להוכיח את כוונותיה כלפי העולם הערבי.

יש, כמובן, אחרים הגורסים שאין בכלל דוקטרינה, וטוב שכך, שכן ממילא אין לארה"ב היכולת, ולאובאמה גם לא הרצון, להיות פרו-אקטיביים מדי. לדעתם, גישת הממשל היא לראות איך הדברים מתפתחים, ואחר כך לקפוץ על העגלה המנצחת. כך, למשל, אם מובארק מופל, ארה"ב עם המפגינים בכיכר א-תחריר; אם אסד טובח אך אינו נופל, העמדה תיקבע לפי ההתפתחויות; ואם סעודיה משגרת צבא לבחריין ומדכאת את המורדים שם, מסתכלים למקום אחר. רק בעניין הפלשתיני ארה"ב פעילה, כי זה מה שעדיין מקנה לנו מעמד באזור, בתנאי, כמובן, שלא תהיה פרו-ישראלית מדי.

כל זה מעורר שאלות נוספות: האם נושאי הפנים באמריקה ישפיעו על מהלכיו של הממשל בענייני חוץ? האם המגמות של אויבי אמריקה יביאו בסופו של דבר להתעשתות במדיניות המזרח-תיכונית של וושינגטון, שתעמיד את האינטרסים היסודיים והחיוניים שלה מעל, או לפחות מול, האשליות והטעויות שאפיינו את מהלכיה, בין שהיו פרי דוקטרינה מגובשת או סתם אי הבנת המציאות?