עבירה גוררת עבירה. הפרק הנוכחי בסימפוניה הבלתי גמורה של משפט קצב הוא התפרצות מאוחרת נוספת של הלבה הרותחת של הר הגעש. ערב מסיבת העיתונאים המפורסמת, שהיתה למופע אימים, רמזו מקורביו של קצב שלצד התקפת המחץ שלו על רשויות אכיפת החוק ייערך גם מסע צלב למתלוננות, שיועלו על המוקד ויועמדו אל עמוד הקלון.
בסופו של דבר נמנע קצב באותה עת, כנראה על פי עצה משפטית טובה שקיבל, מלתקוף את המתלוננות חזיתית. אכן, לאורך כל תקופת המשפט נעשה ניסיון מכוון לקעקע את אמינותן של המתלוננות ולהפוך את הקורבן לתוקף. חשיפת פרטים מביכים מעברן וציורן כפתייניות ששיחרו והתאוו למגעו המלטף של הנשיא, היו רק חלק אחד במלחמת הבוץ שניהלו אנשי קצב והיתה לאטרקציה מרכזית בקו ההגנה שלו.
כבר אז עלו קריאות לחקור את המעורבים בהטרדת עד, אולם לנוכח חומרת האישומים האחרים, אלה לא התגבשו לחקירות של ממש. הפרטים החלקיים שפורסמו אמש מלמדים כי לא תש כוחו של היצר הרע. בניסיון להציל את עורו של קצב, לא בוחלים מקורביו - כך, לפחות, על פי החשד - מלנקוט טקטיקות שניצבות על פי התהום המשפטית, ולעיתים חוצות את הקווים האדומים.
הטרדת עד, שעונשה עולה כדי שלוש שנות מאסר, הרף התחתון שמעליו מצויות כבר עבירות הפשע, משתייכת למשפחה גדולה של עבירות שתכלית האיסור עליהן הוא לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ולמנוע שיבוש הליכי משפט.
"לצמצם או לאכוף את צווי איסור הפרסום"
מסיבה זו חוק העונשין מחיל אותה לא רק על נחקר או על עד פוטנציאלי, שההטרדה עלולה לגרום לו להימנע מאמירת כל האמת, אלא גם על מי שכבר נחקר או העיד. העבירה צופה לא רק פני עבר, אלא גם פני עתיד, כמסר לעדים או לנחקרים פוטנציאליים, שיוכלו להיות מוגנים מפני ידם הארוכה של משבשי המשפט שיבקשו להלך עליהם אימים כדי למנוע מהם לומר את האמת.
בפרשת ה"פגישה הלילית" המפורסמת, שהתפוצצה לאחר כתבת תחקיר של מרדכי גילת, הרשיע ביהמ"ש העליון ח"כ ועורך דין בכיר בהטרדת עד, לאחר שהיו שותפים לאיסוף חומר מכפיש על עד, בחדרי חדרים, במטרה להטיל בו דופי ולהתישו.
הנשיא שמגר קבע אז שלצורך התגבשותה של העבירה של הטרדת עד דרוש כי במעשה, אשר ננקט כלפי העד, יהיה מן הבחינה האובייקטיבית כדי להטרידו. בית המשפט הדגיש כי לעניין זה אין כל נפקות לתחושותיו הסובייקטיביות של העד, ואף לא לשאלה אם הוא אכן הוטרד בפועל. מסיבה זו אין גם נפקות לשאלה אם המטריד "התכוון" להטריד את העד או לא.
בהקשר אחר קבע השופט חיים כהן כי כוונת המחוקק בשימוש במונח "הטרדה" לא נועדה רק למעשי הטרדה חמורים אלא גם לכל המעשים, אף החמורים פחות, "שיש בהם כדי לגרום אי נעימות או אי רצון".
פרק בפני עצמו בפרשה הנוכחית הוא פרסומם המקדים הנרחב של פרטי הפרשה הנוכחית, למרות צו איסור הפרסום שהוטל עליה.
יש בו כדי להמחיש פעם נוספת את הזילות שבה נוהגת התקשורת בצווי איסור הפרסום. חוץ מאשר לספר לנו ששמו של המערער מתחיל בקו"ף ונגמר בבי"ת, סיפקו לנו אמצעי התקשורת בימים האחרונים את מירב הפרטים כבר אמש: משפט מתוקשר, שנמשך כמה שנים, וידע לא מעט "תפניות". רק טיפש או עולה חדש שלא היה כאן בשנתיים האחרונות היה צריך לנחש למה התכוון המשורר.
בעקבות הפרה חוזרת ונשנית זו הגיעה העת לשינוי ממשי בעניין זה: או צמצום, עד למינימום, של הוצאת צווי איסור פרסום או לחלופין אכיפתם הממשית. במצב הנוכחי צווי הפרסום הופכים להיות אות מתה ונזקם לחופש הביטוי ולשלטון החוק רב מתועלתם.