זה לא רק חלם. זה לא רק זה ששיגענו חצי עולם כדי למנוע מכמה נודניקים להצטרף להפגנות סוף השבוע הקבועות. מדובר במצב שבו לא נשקפה לישראל שום סכנה ביטחונית, אך מקבלי ההחלטות החליטו שיש הצדקה לבצע מהלך בינלאומי, להיערך ביטחונית כאל מבצע, לעניין את התקשורת שלנו ושל העולם, ולהסביר, בסופו של דבר, כי אם כל זה לא היה נערך, עלולה היתה להיווצר כאן מהומת אלוהים.
זה לא רק חלם, כי אילו הכותרת היחידה היתה משהו כמו "רוב מהומה על לא מאומה", מילא. אך הכותרת בתקשורת העולמית תהיה אחרת. היא תתייחס לכך שישראל מונעת מאנשים בלתי חמושים ובלתי מסוכנים להזדהות עם הפלשתינים הנמצאים תחת כיבוש לקראת החלטת האו"ם בספטמבר.
זה באמת הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו. ישראל מצטיירת כמדינה מסוגרת, המפחדת מן הצל של עצמה, אשר אינה מוכנה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות אפילו לשלושה חודשים כדי לחדש את המשא ומתן עם הפלשתינים, ואשר נאבקת, כמעט לבדה, כדי למנוע את מה שהעולם כולו כבר הסכים לו, וגם רוב אזרחיה שלה: הקמתה של מדינה פלשתינית, מדינה שהגבול עימה יהיה גבול שביתת הנשק שקדם למלחמת ששת הימים, תוך שינויים הדדיים ושווים.
בומרנג מסוכן
הפלשתינים, שהבינו כי השימוש בכוח הוא בומרנג מסוכן, ואשר נואשו מן הסיכוי להגיע עם ממשלת נתניהו להסכם שלום, החליטו להעביר את זירת המאבק המדיני אל העולם ולהסתפק כאן במחאה בלתי אלימה. במקום לנסות ליזום משהו מקורי, אפילו במסגרת מפת הדרכים, אפילו כמהלך חד-צדדי, מעדיף ראש הממשלה להסתפק בהסכמתו לפתרון שתי המדינות ולהציג את ההסכמה כמהלך נדיב - אלא שזו הסכמה שכולם לפניו כבר אימצו. אהוד ברק, כראש ממשלה מטעם מפלגת העבודה, קיבל את הפרמטרים של הנשיא קלינטון; אריאל שרון, כראש ממשלה מטעם הליכוד, קיבל זאת בנאום לטרון המפורסם שלו; אהוד אולמרט, כראש ממשלה מטעם קדימה, קיבל את המתווה כמובן מאליו, ונתניהו חזר על כך בנאום בר-אילן שלו, רק עם אינסוף סייגים.
הנהגת אש"ף, בראשות עבאס, הצליחה להשיג הרבה יותר ממה שקיוותה, והיא עשתה זאת בסיועה הלא מכוון של ממשלת ישראל: אם מטרתה היתה ליצור דה-לגיטימציה להמשך הימצאותנו בגדה המערבית ולחץ למען סיום הכיבוש תוך סלילת דרך למדינה פלשתינית - הענקנו לה פרס. בתגובתנו למהלכים הללו סייענו למסע של דה-לגיטימציה למדינת ישראל. רק זה היה חסר לנו.