הקרב על החיים: כמעט חמש שנים חלפו אמנם מאז הקרב של גדוד 51 מחטיבת גולני בבינת ג'בל במהלך מלחמת לבנון השנייה, אך גם כיום ממשיך הקרב לגבות מחיר כבד מהלוחמים שנטלו בו חלק ונותרו בחיים. הקרב, בו נהרגו שמונה מלוחמי הגדוד כולל שלושה קצינים סדק את נפשו של כל לוחם גולני שהיה בחודש יולי 2006 באותה עיירה מקוללת בדרום לבנון והשאיר בו צלקות שלא נעלמו.
חמש שנים למלחמת לבנון השנייה: סיקור מיוחד
מדן חלוץ עד גל הירש: איפה מפקדי מלחמת לבנון השנייה?
קרן אור באפלה: ההרוגה הראשונה במלחמת לבנון השנייה
המלחמה הרגה גם את הסטיקרים
לצד הצלקות, נותרו מהקרב העקוב מדם גם גילויי גבורה שמסופרים ונלמדים כיום בצה"ל: מותו של סגן מפקד הגדוד רועי קליין לאחר שזינק על רימון, הפיקוד שנטלו על עצמם הלוחמים הפשוטים אחרי שמפקדיהם נהרגו - והחילוץ של חברים תחת אש. אחרי שעות של קרבות פנים אל פנים בבינת ג'בל מול לוחמי חיזבאללה מיומנים וחמושים היטב, ספג הארגון הלבנוני עשרות הרוגים - ולוחמי גולני יצאו מהעיירה בדרום לבנון כשידם על העליונה. הלוחמים האמיצים אף זכו ב-17 צל"שים ועיטורים על פועלם - אבל אחרי הניצחון והשבחים, הגיעה ההתמודדות המייסרת עם חיי היום-יום.
"חבית של חומר נפץ"
לא קל היה לשכנע את לוחמי גולני לדבר במלאת חמש שנים למלחמת לבנון השנייה. חלקם עוברים עדיין טיפולים פסיכולוגיים, ואחרים אינם מעוניינים לשחזר את טראומת בינת ג'בל. "אני רוצה להתרחק מהסיפור הזה", אמר אחד הלוחמים לוואלה! חדשות. "לא אני, ולדעתי אף לא אחד מהלוחמים, רוצה לפתוח את הפצע הזה. זו טראומה של ממש. אתה יודע מה זה לגעת בזה שוב? כל אחד מאיתנו דחף את זה עמוק לאיזו פינה במוח, והרבה מאיתנו רוצים לשכוח שזה שם. אנחנו מגולני, וכל אחד מנסה להפגין איזושהי קשיחות - אבל יש אנשים שלא ישנו לילה שלם במשך השנים האלה. היו שם כאלה שברחו, והיו כאלה שלא תפקדו. יש אנשים שיש להם ביקורת קשה על חברים שלהם, ואין שום סיבה שנעלה את זה. זאת חבית נפץ של ממש".
לוחם אחר מגדוד 51 דיבר בקול רועד על הקרב. "אחרי שאתה רואה את החברים שלך מתים לך בידיים, ולא כקלישאה אלא ממש בידיים, אתה בחיים לא תהיה אותו בן אדם", הוא סיפר. "אני ראיתי את הלוחמים של חיזבאללה: שניים מהם עמדו מולי, והסתכלנו אחד לשני בעיניים. אף אחד מאיתנו לא רצה להיות שם. היו שם צעקות וקולות שלא יוצאים לי מהראש. מצד שני, הייתה שם גבורה של חברים שאני בחיים לא אשכח. אבל הייתי שמח לשכוח את כל המלחמה ההיא. עד היום בלילה אני חושב על זה. מה קרה שם? איפה היו היום החברים שמתו? לומדים איתנו? טסים לחו"ל? הכניסו אותנו פנימה, ולא הוציאו אותנו משם. זו מלחמה של ממש - הניסיון להדחיק הכל".
"הקולות נצרבו בראש"
אך יש גם חיילים שהיו שם ומוכנים לדבר בגלוי, תוך הזדהות בשמם. יניב אימני, למשל, חייל במחלקת החוד, היה חובש שטיפל באחד מחבריו הקרובים שנפצע באורח קשה בקרב. למרות הקשיים הרבים שהוא מתמודד עמם מאז, אימני החליט לא להישבר.
"עד היום אני לא מסוגל להירדם בלילה ומחכה לאור ראשון כדי לישון", הוא תיאר את אחד הקשיים. אימני התעוור כעבור שעה של לחימה, וראייתו שבה אליו רק אחריה. השנה הוא החל ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, וכעת הוא מצוי בעיצומה של תקופת מבחנים. "הבנתי שאני חייב לעשות משהו עם עצמי", הוא סיפר. "אחרת אמות בגיל 30 בדיכאון על חוף הים כששום דבר לא מעניין אותי".
הקשיים, לדבריו, ממשיכים ללוות אותו. "היינו מחלקה צעירה שפתאום מעלים אותה ללבנון, והיא נתקלת בכמות אש שלא ראינו בשום מקום אחר. היו שם היתקלויות לא פשוטות. אני זוכר היטב את פניו של אחד המחבלים. אני שומע בראש את הצעקות ואת הבכי של המחבלים מחיזבאללה שבוכים ומקללים בערבית אחרי שפגענו בהם. במשך שש שעות של לחימה נמנע ממני לראות מראות קשים מאלה שראיתי בהתחלה. יש לזה אמנם יתרון, אבל הקולות נצרבו לי בראש".
השאלה הגדולה היא "למה?"
אימני מדבר על לבנון עם חבריו ובעיקר מנסה להשלים את התמונות שהחסיר. החברים שלחמו יחד נפגשים מעת לעת, נוסעים יחד לאזכרות בקיץ ולעתים גם מרימים טלפונים זה לזה ומדברים על מה שרק הם יכולים להבין. "אני לא שופט איש מהחברים על מה שהיה שם", הבהיר אימני.
"יש כאלה שחשוב להם לדבר ולפרוק, ואחרים מעדיפים להדחיק. אבל השאלה שמלווה את כולנו היא 'למה?' ואנשים מפחדים שלא ייתנו להם תשובות, כי בתכל'ס לאף אחד אין תשובה. לכן הם מעדיפים שלא לפתוח את זה".
במבט לאחור, הוא אמר, איש מהלוחמים לא חשב בכלל על המחיר האישי שישלם אם ייצא מלבנון בחיים. "בדרך פנימה אני זוכר שעשינו 'ווינר' וחישבנו באחוזים למי יש יותר סיכוי להיפצע, אבל על העניין הנפשי לא חשבנו. אני אישית מוכן לשלם את המחיר הזה גם היום בשביל החברים שלי, אבל לא בשביל המלחמה. היום לא הייתי נכנס לבינת ג'בל בשביל הטמטום הזה. תבין, שלחו אותנו למות שם. נתנו לנו מפות מלפני שש שנים שלא היו רלבנטיות בכלל. אמרו לנו שזה חשוב לתפוס את השטח, אבל זה היה סתם. זו תחושה קשה. את המחיר ששילמנו אני מוכן לשלם רק בשביל החברים, כי אחים לא עוזבים - או למען הביטחון של המדינה, אבל לא בשביל הסיבות ששלחו אותנו אז".
"החברות שאנשים הפגינו בקרב היא משהו שאני מקווה שהציבור מכיר ויודע. אנשים מתו למען האהבה שלהם למדינה ולעם, וזה מה שבאנו איתו מהבית. זה מה שהייתי רוצה שאנשים יזכרו, שנתנו מעצמנו הכל, כולל את עצמנו ואת החברים שלנו".
"ההתמודדות היא מלחמת לבנון שלישית"
אחד הלוחמים המוכרים יותר בקרב בבינת ג'בל הוא שירן אמסילי. חבריו מגדירים אותו כבלגניסט אבל, הם אומרים, זה גם מה שהציל אותו ואותנו בקרב. גם לאחר שנפצע מרסיסי רימון, עלה אמסילי על חומה בכפר - ובאמצעות המא"ג שהיה ברשותו הוא ירה צרורות אל עבר אנשי חיזבאללה. האש הכבדה שנורתה לכיוונו לא הרתיעה אותו. בהמשך, תוך ניתוק מגע, הוא אסף אליו את אחד מחבריו שנפצעו ופינה אותו. למרות פציעתו, תפקד אמסילי עד תום הלחימה.
"במעשיו הראה שירן רוח לחימה, אומץ לב תחת אש, נחישות ואחוות לוחמים", נאמר עליו כשקיבל את צל"ש הרמטכ"ל מידיו של גבי אשכנזי. אבל גבורתו של אמסילי, שנלמדת עד היום בסיפורי מורשת קרב, גבתה ממנו מחיר אישי לא קל. לכתבה הוא העדיף שלא להתראיין.
"שירן מתקדם לאט לאט, אבל הטראומה מהקרב עדיין קיימת, מכיוון שהוא היה ממש בלב העניינים", סיפר אביו, יוסי. "הוא עבר אירועים וראה מראות קשים מאוד, כולל אחרי המלחמה כשהוכנס לכלא, כי אז לא ידעו איך להתמודד עם המצב אליו הוא נקלע. מחכה לו התמודדות ארוכה, אבל זו ממש מלחמת לבנון השלישית עבורו. המלחמה ההיא נגמרה, אבל המלחמה האישית שלו היא יומיומית".
לפי נתוני משרד הביטחון, 199 לוחמים הוכרו כהלומי קרב בעקבות מלחמת לבנון השנייה. כולם מטופלים או טופלו על ידי המשרד. עם זאת, קרוב לוודאי שיש חיילים נוספים שסובלים עד היום ממראות המלחמה, אך מסרבים להסתייע בטיפול.
"שכחו את גבורת הלוחמים"
ואולם, יש גם לוחמים שיצאו מחוזקים מהקרב בבינת ג'בל. סרן יוני שטבון היה חלק מחוליית הפיקוד של מפקד הגדוד, ובעיצומו של הקרב הוא נטל פיקוד וניהל את פינוי הנפגעים מלבנון. על המעשה קיבל צל"ש מהרמטכ"ל. לאחר המלחמה פיקד שטבון מקרוב על הפלוגה הרובאית בגדוד שלחמה בקרב ועם שחרורו הוא החל לעסוק בפעילות ציבורית ופוליטית, והיה ממקימי תנועת "רעננים" הפועלת לאיחוד השורות בציונות הדתית. "הקרב הזה נתן לי כוחות ומשמעויות", הוא סיפר.
"כמובן, בקרב יש מראות קשים מאוד, ורק בפרספקטיבה אתה מעכל את המראות ואתה מבין שחווית אירוע משמעותי מאוד. יש כאלה שלוקחים את זה למקום של הסתגרות, ויש כאלה שזה מעורר אצלם דברים אחרים".
לדברי שטבון, חלק מהאנשים שחווים את הקרב כאירוע טראומתי היו מאלה שנותרו מאחור. "היו גם כאלה שחששו", הוא אמר, "אך דווקא אצל הקבוצה שהייתה בחזית הלחימה, הקרב נתפס כמשהו משמעותי במובן החיובי. לי ברור שזה קרב גבורה לכל דבר, שחייבים לספר אותו בכל הזדמנות. נכון שלא הכל היה בסדר, אבל הוא נתן לי להבין את המשמעות של אחריות ציבורית ואת המשמעות של מדינת ישראל. אצל אלה שעדיין נמצאים בטיפול, הדברים והמראות עוד לא התעכלו. צריך לדעת איך להכיל נכון אירוע כל כך קשה. מי שרואה את המפקד שלו קופץ על רימון יסחב את זה לכל החיים, אבל השאלה לאן הוא לוקח את זה".
כיום ממשיך שטבון להגיע לשירות מילואים ומגולל את סיפור הקרב בפני תלמידים בבתי ספר.
"זו מלחמה ששכחו בה את הלוחמים", הוא אומר במבט לאחור. "שכחו את מפקדי הפלוגות והחיילים שבכל קרב ניצחו את חיזבאללה. המלחמה לא הייתה טובה, כי לא היו לה יעדים. בקרב שלנו התעסקו כל הזמן האם דן חלוץ אשם או אם גל הירש אשם - וכשיצאנו מלבנון פתחנו עיתונים והכותרות דיברו על "מטווח ברווזים". אבל שכחו את הגבורה של הלוחמים, ואסור שזה יישכח".