נושאים חמים

סוף למעבורות האמריקאיות: מי ימלא את החלל?

אחרי שלושה עשורים, 134 שיגורים ו-132 נחיתות, תמריא היום ה"אטלנטיס" למשימה האחרונה בתוכנית המעבורות של נאס"א. לפחות בעשור הקרוב, יצטרכו האמריקאים לסמוך על תחבורה רוסית כדי להגיע לחלל, ובינתיים ישקיעו את עיקר מאמציהם במחקר. היעד: להגיע למאדים עד 2030

סוף למעבורות האמריקאיות: מי ימלא את החלל?

(צילום: רויטרס; עריכה: יאיר דניאל; קריינות: אביב אברמוביץ')

ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", המקדשת את ערכי ההגשמה העצמית וההישגיות, היה ברור כבר בתחילת שנות השישים שמוכרחים לעשות הכל כדי לכבוש גם את החלל - במיוחד לפני שברית המועצות תעשה זאת קודם. כך נולדה הנחיתה המפורסמת על הירח ב-1969. עבור נאס"א, סוכנות החלל של ארצות הברית, זה היה הישג אדיר. בשנות השבעים, הציבה לעצמה נאס"א יעד חדש ומאתגר לא פחות: הקמת צי מעבורות חלל, לשימוש חוזר.

במשך יותר מעשור פיתחו את התוכנית, ולפני מעט יותר מ-30 שנה, ב-12 באפריל 1981, זה סוף סוף קרה: המעבורת "קולומביה" שוגרה בפעם הראשונה לחלל, ונתנה את האות לתחילתו של הפרויקט הגרנדיוזי, שנפרס על פני שלושה עשורים ועלותו נאמדת בלמעלה מ-150 מיליארד דולרים.

בשיאו, כלל הפרויקט שש מעבורות: אחרי ה"קולומביה" באו גם "צ'לנג'ר", "דיסקברי", "אטלנטיס", "אנדוור" ו"אנטרפרייז" (האחרונה לא יצאה בפועל לחלל, אלא שימשה רק לטיסות ניסוי וסיפקה חלפים לאחיותיה). 134 המראות ערכו המעבורות, ו-132 פעמים נחתו בשלום. שתי משימות הסתיימו באסונות כבדים, בהם נהרגו 14 אסטרונאוטים - התרסקות הצ'לנג'ר דקות ספורות לאחר המראתה ב-1986, והתרסקות הקולומביה ב-2003, בדרכה חזרה לכדור הארץ, כשעל סיפונה גם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון.

הפרק המפואר - והכואב - הזה בתולדות ארה"ב מגיע כעת לסיומו, עם שיגורה של מעבורת האטלנטיס למשימתה האחרונה, הערב (שישי) בשעה 18:26.

מי אשם, אובמה או בכלל בוש?

את ההחלטה על עצירת הפרויקט קיבל הנשיא ברק אובמה, על רקע המשבר הכלכלי העולמי, ומתוך רצון לקחת את תוכנית החלל למקומות אחרים. "אני מבין שיש מי שמאמין שעלינו לנסות ולשוב לאדמת הירח קודם, כפי שתוכנן בעבר", אמר הנשיא בנושא. "אבל אני חייב לומר בצורה די בוטה: כבר היינו שם". במקום הירח, הבטיח אובמה לאמריקאים יעד גדול עוד יותר - הגעה למאדים עד שנת 2030.

ההכרזה עוררה ביקורת רבה על הנשיא, בין היתר מצד אנשי נאס"א בעבר ובהווה. הבולט שבהם הוא ניל ארמסטרונג עצמו - שאמר כי מדיניות החלל של אובמה "מסכנת את נאס"א". מנגד, יש גם מי שטוען שבכל אשם בכלל ממשל בוש. "הסיבה שאין לנו טיל אמריקאי שמוכן כעת, עם סגירתה של תוכנית מעבורת החלל, היא שנאס"א 'יובשה' מתקציב בשמונה השנים האחרונות", אומר הסנאטור ביל נלסון, "וזאת מכיוון שהממשל הקודם לא תמך בתקציבים הנוספים האלה".

המעבורת "צ'לנג'ר" ממריאה, דקות לפני התרסקותה, 28 בינואר 1986 (AP , Thom Baur)
ה"צ'לנג'ר" ממריאה בפעם האחרונה, שניות לפני התרסקותה בינואר 1986

כך או כך, חשוב להדגיש שהמראתה האחרונה של האטלנטיס מהווה אולי את סיומה של תוכנית המעבורות, אבל ממש לא את סוף תוכנית החלל האמריקאית, כפי שהסביר זאת הנשיא עצמו השבוע: "במקום להמשיך ולעשות את את אותו הדבר, בואו נשקיע במחקר בסיסי סביב טכנולוגיות חדשות, שיוכלו להביא אותנו למקומות מהר יותר, ולאפשר טיסות מאוישות לחלל לזמן ארוך יותר".

גם בנאס"א מבהירים - מדובר אולי בסיומה של תקופה, אבל לא יישאר חלל ריק. "הייתי רוצה שתהיה לי מעבורת נוספת, כדי שאוכל להשתמש בה באופן מיידי", אומר וויליאם גרסטנמאייר, בכיר בנאס"א. "אין לנו את זה. האם זה אומר שנעצור? לא. יש לנו את תחנת החלל. עכשיו אנחנו יכולים להתקדם עם המחקר ובאמת להתמקד במחקר".

"מודל של חברת תעופה"

ואכן, מילת המפתח היא מחקר. על פי תוכנית אובמה, עיקר המאמצים יושקעו מעתה בהשלמת בנייתה של תחנת החלל הבינלאומית, ובעידוד חברות פרטיות כמו "וירג'ין גלקטיק" ו"ספייס-אקס" לפתח רכבי חלל שיוכלו לשאת בעתיד אסטרונאוטים אמריקאים. אלא שזה ייקח - על פי ההערכות האופטימיות - לפחות עשר שנים. עד אז תהיה נאס"א תלויה בעיקר בתחבורה לחלל מתוצרת רוסיה.

"אנחנו הולכים למעין מודל של חברת תעופה, אם תרצו", מסביר כריס פרגוסון, מפקד האטלנטיס. "חברות אחרות בונות טילים ומשגרות אותם, ואסטרונאוטים אמריקאים ירכשו כרטיסים לטוס בטילים הללו, ואולי אפילו יפעילו אותם, כדי להיכנס למסלול נמוך סביב כדור הארץ ולתחנת החלל הבינלאומית. זה המודל. מה שיתפתח במרוצת השנים הבאות - נדמה לי שימים יגידו".

אין ספק שהוצאת צי המעבורות של נאס"א לגמלאות מהווה מכה לא קטנה לאגו האמריקאי, במיוחד כשמסביב יימשכו השיגורים מרוסיה, מסין ואפילו מהודו. אבל אם לשפוט על פי ניסיון העבר - אל תספידו את האמריקאים. הם כבר ימצאו מי שימלא את החלל.