השבוע עשיתי דרכי, עם חבר, לעיר נצרת כדי לפקוד כמה מחבריי הערבים, ובהם ראש העיר, ראמז ג'ראיסי.
לא אכחד שלמרות יהדותי הבלתי מעורערת והשקפתי הציונית-סוציאל דמוקרטית אני חש קירבה לכמה מהם יותר מאשר למנהיגי הציבור היהודי בנצרת עילית הסמוכה.
רבים בקרבנו מנסים לקטלג את ערביי ישראל כשוחרי רעתנו. אחרי הכל, הם מיעוט במדינה יהודית שקמה בעל כורחם, וגם "נאמנותם" לסמלים המדיניים שלנו לא נראית אמיתית. אלא שהאמת היא שחבריי בנצרת רוצים להמשיך להיות אזרחים במדינה ולהרגיש שאין מערכת חקיקה מפלה וכי הם יכולים להקים מכללה, בית חולים ובית אבות עם תמיכה של הממשלה - ממש כפי שקורה בנתניה, בשדרות ובבאר שבע.
ישראל לא צריכה לשאוף להיות חלק מהמזרח התיכון
אף על פי שנקלעתי איתם גם לוויכוחים לא מעטים, הייתי מגדיר את חבריי בנצרת כגורם הכי חיובי, הכי מתון והכי ענייני שפגשתי בקרב ערביי ישראל. כטבעם של ויכוחים, היו מעט הסכמות ויותר אי הסכמות, אבל את אוזניי צד אחד מהמתדיינים, איש חינוך נאור בהשקפותיו, אשר חש עצמו כישראלי של ממש. הוא לא דיבר על הסדר השלום, על הקשיים, על ההחמצות ועל הסיכונים. הוא תהה על כיוונה של המדינה במזרח התיכון המשתנה מול עינינו. טענתו המרכזית היא שישראל צריכה לשאוף להיות חלק מהמזרח התיכון, הגם שהיא שונה בהגדרתה ובמהותה מארצות ערב. "ישראל", אמר האיש, "לא צריכה לשאוף להיות חלק מהמערב, כי כך היא תנציח עצמה כגורם זר באזור טעון. ישראל יכולה להיות חלק מהמזרח התיכון כשהוא יהיה יותר דמוקרטי ופחות דוגמטי מאשר היום". כאשר תהינו על פשר דבריו, המשיך ואמר כי "בישראל ניכרים אלמנטים הקרובים לרוח ארצות המזרח התיכון. תפנו מבטכם למזג הישראלי, להרגלי האכילה ובייחוד למוסיקה שכובשת את מקומה בקרב יהודי ישראל. ברגע שישראל תשנה כיוון תרבותי - גם העולם הערבי יעשה כך כלפיה".
לדעתו, "המערב וארה"ב מהווים אלמנט משפיע על חלקים רחבים בתבל וגם על המזרח התיכון, אבל עתידה של ישראל מושתת על יכולתה להיקלט באזור ולחוש חלק ממנו".
לא הסכמנו איתו. הרעיון נשמע מעניין, אבל הוא בלתי אפשרי בשלב זה. ייתכן כי רוחות דמוקרטיה חדשות תנשבנה במרחב הערבי. ייתכן שגם פה תהיה התפכחות מחלומות באספמיה. אולם היום הרעיון הזה נשמע סיסמתי ללא יכולת מימוש. בכל מקרה, השיחה לא הפסיקה להלום בי גם בדרכנו למרכז הארץ. ראיתי שם חשיבה לטווח ארוך. ניסיון להתמודד לא רק עם סוגיית המשט אלא גם עם סוגיית המהות.
אבל ככל שחשבתי יותר, כך הבנתי שבן שיחי לא חש את דמותה המתגבשת של ישראל של היום באופן הנוכחי. בניגוד לשאיפתו כי ישראל תשתלב במזרח התיכון, מה שקורה אצלנו הוא תהליך הפוך - לגיטימציה לאיבה לאומית כלפי המיעוט הערבי. "טוב שיש חברים כאלה", אמרתי לחברי בדרך חזרה, "אבל חבל שאין אפשרות אמיתית לדיאלוג מפרה, גלוי ונוקב בינינו לבין ערביי ישראל על דמות המדינה".