סופה של מלחמת הכוכבים?

ב-23 במארס 1983 התיישב נשיא ארצות הברית רונלד רייגן אל מול המצלמות בחדר הסגלגל, והודה לצופים, בנימוס אמריקאי טיפוסי, על שהסכימו להקדיש מזמנם כדי לשמוע את נאומו. כעבור פחות מחצי שעה פרצה לאוויר העולם תכנית שאפתנית ומעוררת דמיון בשם "יזמת ההגנה האסטרטגית", שתמציתה - לוויינים המצוידים במערכות לייזר ינטרלו את האיום הגרעיני הרוסי על ארה"ב, על ידי יירוט טילי האויב מהחלל. מיד זכתה התכנית לכינוי "מלחמת הכוכבים". התכנית גרמה לחששות כבדים בהנהגת ברית המועצות, אשר באותן שנים התמודדה עם מיתון כבד, ותרמה את תרומתה הצנועה לקריסת האימפריה הסובייטית.

28 שנים אחרי הנאום, רוסיה מוצאת עצמה כמעצמת חלל מובילה, ואילו ארצות הברית צפויה לשגר לחלל ביום שישי הקרוב את המעבורת אטלנטיס, ובכך לשים סוף לעידן המעבורות המאוישות. לכאורה, מהפך היסטורי. לכאורה, הקאובוי נפל שדוד.

הפסקת פרויקט המעבורות, הקפאת תכנית "קונסטליישן" להחזרת האדם לירח ובעתיד הגעתו למאדים, ופיטוריהם של אלפי עובדים מהתחום, היא בגדר התייעלות כלכלית המתחייבת ממיתון עמוק, אולם מהווה סימן משמעותי למצבה הקשה של מי שרגילה לשלוט בעולם. בקרוב, אחרי שנים רבות, אמריקאים לא יטוסו לחלל רכובים על אש העוצמה של מדינתם.

נכון, אפשר למצוא בארצות הברית לא מעט מתנגדים לתכנית החלל בתואנה כי מדובר בבזבוז כספי משלם המסים; עם השנים פחתה התעניינות הציבור במסעות לחלל; התקלות במעברות יחד עם התרסקויות צ'לנג'ר וקולומביה עוררו סימני שאלה באשר לכדאיות ההשקעה בנאס"א. אבל החלטתו של הנשיא אובמה לקצץ בתקציב נאס"א ותכניותיה סופגת ביקורת לא רק בארגון עצמו, אלא גם בקרב גורמי תעשייה, צבא, רפואה והיי-טק, אשר חקר החלל תרם ותורם להם רבות.

יתרה מכך, מדובר בפגיעה באתוס האמריקאי. ההשקעה המאסיבית של סין בתכנית החלל, ששיאה המתוכנן הוא הנחתת אדם על הירח, והעובדה שבקרוב הדרך היחידה להגיע לתחנת החלל הבינלאומית תהיה באמצעות טיסות רוסיות, מהווה פגיעה בגאווה הלאומית של לא מעט אמריקאים, אשר בעיניהם כיבוש החלל הוא, לשם הפשטה, המערבון בגרסתו המודרנית. כמו הקאובוי אשר מתוודע לארץ לא נודעת, נלחם בסכנות רבות, מעבד אדמה חדשה ומפיח חיים בישימון, כך האסטרונאוט גילם בדמותו את החלוציות האמריקאית, הנחישות אל מול הקשיים, ביצוע הרואי של הבלתי אפשרי, היחיד שפורץ דרך לרבים.

בנאומיו המבריקים, הנשיא אובמה משתמש באבות המייסדים כמקור להשראה עבור בני עמו, כדוגמה לאנשים שהתגברו על משברים וקשיים בהווה ויצרו בתוך כך עתיד טוב יותר - התגייסות החברה למען מטרה משותפת, שהיא משהו גדול יותר מהזמן והמקום העכשוויים. תעשיית החלל, כמו תעשיית הרכב, מהווה חלק מהגאווה והעוצמה האמריקאית – תעשייה שמממשת את הערכים עליהם בנויה האומה. אובמה יודע שתכנית החלל חשובה לא רק בגלל אינטרסים ביטחוניים, אסטרטגיים או מעמדה של ארצות הברית בעיני העולם, אלא שיש פה סיפור רחב יותר, סיפור פנים-אמריקאי.

אולי זאת הסיבה לכך שאובמה הצהיר באפריל האחרון כי מדובר בירידה לצורך עלייה, וכי על ארצות הברית "לחקור אופקים חודשים, לא לחזור על צעדים בני 40 שנה". באומרו זאת הטיל אובמה על כתפי האמריקאים משימה כבירה, בלתי אפשרית בהרבה מובנים – הנחתת אדם על מאדים בתוך 25 שנים. בכך התכתב אובמה עם העבר והציב אתגרים לאומה האמריקאית, כפי שהנשיא קנדי הציב בתחילת שנות ה-60: שוב משימה בלתי אפשרית בפתחו של עידן לוט בערפל ומורכב; שוב חזון הנראה מנותק מהמציאות, אך כזה המעורר את הרצון לזקוף קומה.

מצבה הנוכחי של ארצות הברית מעלה את השאלה, האם יש בכוחה של המעצמה המקרטעת לממש את אותם יעדים. בתעשיית החלל האמריקאית עדיין מושקעים ויושקעו מיליארדי דולרים, וברור שארצות הברית לא תיטוש את השדה הזה ותותיר את החלל – תרתי משמע – ליריבותיה. לכן, לשעה היסטורית זו של הפסקת טיסות המעבורות, עצירת הפרויקטים וההתארגנות מחדש, יש משמעות הרת גורל. מותר להניח שעבור היסטוריוני העתיד אי עמידה ביעד המאוד-שאפתני ואיבוד ההגמוניה בחלל, יסומנו כאחד הרגעים בהם "אמריקה" הצטמקה לכדי אמריקה. עמידה בהצלחה באתגרים תהיה דוגמה לרגע ותחום בהם ארצות הברית שוב ידעה להמציא עצמה מחדש, ולהפוך דמיון למציאות. עד אז, אמריקה תצטרך לבלוע את הרוק, להניף אגודל באוויר ולתפוס טרמפ עם הרוסים.