סיכול המשט: מדיניות חכמה

המשט הטורקי שיצא לעזה במאי 2010 לא הגיע ליעדו, לא פרץ את הסגר הימי ולכאורה - נחל כישלון. גם המשט לעזה ביוני 2011 לא יגיע, קרוב לוודאי, ליעדו, ולבטח לא יפרוץ את הסגר. לכאורה, תוצאה זהה. אבל איזה הבדל. ההצלחה בסיכול המשט הנוכחי אינה דבר של מה בכך. מדובר בהישג דיפלומטי ממדרגה ראשונה.

לא אחת, בעבר, ניצחנו בקרב הצבאי אך נחלנו מפלה במערכה הכוללת, כיוון שכשלנו בקרב המדיני. ככלל, עלינו לראות בשימוש בכוחו של צה"ל את האופציה האחרונה אחרי שמוצו כל המהלכים המדיניים (כך היה במלחמת ששת הימים, הגדולה שבניצחונותינו). קל וחומר במערכה שבה אנו נמצאים היום - המערכה ליצירת דה-לגיטימציה לישראל. אף על פי שהמטרה הושגה, משט 2010 היה הצלחה לאויב וכישלון לישראל. האויב גרר אותנו למארב בשדה המערכה שבו היתרון כולו שלו. זה היה מפגש אלים ומתוקשר בין צבא חמוש לאזרחים, פעילי "שלום" ו"זכויות אדם", כביכול. תשעת ההרוגים הם הניצחון הגדול של האויב, שכל מטרתו היתה לקעקע את תדמית ישראל, לבודד אותה וליצור לה דה-לגיטימציה. במשט 2011 לא הצליח האויב לגרור אותנו למפגש הזה. את המשט האחרון בלמה ישראל באמצעים דיפלומטיים.

האסטרטגיה החדשה שאותה נוקט האויב, ועד כה בהצלחה בלתי מבוטלת, היא אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל. מטרת המערכה היא קעקוע הלגיטימיות של ישראל באמצעות הצגת קיומה כעוול (שקר ה"נכבה") שיש לתקנו, באמצעות שלילת זכות קיומה של מדינת לאום לעם היהודי, באמצעות הצגתה של ישראל כמדינת אפרטהייד, כמדינה קולוניאליסטית, תוך שלילת זכותה להגנה עצמית והפצת שקרים על אודות "פשעי מלחמה", "מצור אכזרי", "משבר הומניטרי" ועוד טיעונים שלא היו ולא נבראו. המהלך הזה נועד לבודד את ישראל, לגרום להוקעתה ולהקאתה ממשפחת העמים ולהופכה למצורעת, וכך להחלישה ולגרום בתוכה לדמורליזציה ולייאוש. עלילת גולדסטון והמשטים הם אמצעים מובילים במערכה הזאת.

ישראל ניהלה בעניין זה מדיניות נבונה הקוצרת הצלחות. ההצלחה הגדולה ביותר היא הברית האסטרטגית עם יוון, שהביאה לבלימת המשט.

האוריינטציה היוונית היא תגובה חכמה של ראש הממשלה למשבר ביחסים עם טורקיה, משבר שהגיע לשיאו במשט הטורקי שנתמך בידי ארדואן. אלא שישראל, במקום לזחול לעבר אנקרה, להתנצל בפניה על המשט התוקפני שיזמה נגדנו ולהציע לה כפרס מעמד של מתווכת בינינו לבין סוריה והפלשתינים, פנתה ליריבתה הגדולה - יוון. ישראל טיפחה בעקביות ובנחישות ברית עם יוון. הברית הזאת הוכיחה את עצמה בבלימת המשט. העובדה שהברית היא דווקא עם ממשלה סוציאליסטית, בראשות יורגוס פפנדראו - נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי - היא הישג גדול, בייחוד לנוכח התרחקות השמאל האירופי מישראל בשנים האחרונות. יתרה מכך, הידוק הברית עם יוון גרם לטורקיה לבחון את דרכה העוינת לישראל, והוביל לשינוי במדיניותה האנטי-ישראלית; עובדה שטורקיה הסירה ידיה מהמשט הפעם.

אין ספק שהמצב במדינות ערב הוא גורם מרכזי לשינוי הזה. בעלי הברית של ארדואן, אסד וקדאפי, הפכו מצורעים לא רק בעולם אלא גם בעיני עמם. טורקיה הבינה שהיא איבדה את המערב ועומדת לאבד את התחליף שבו בחרה - ציר הרשע. המצב החדש הביא את ארדואן לבחינה מחודשת של יחסו לישראל. אך הברית עם יוון חיזקה את מעמדה של ישראל, ומיצבה אותה כגורם שעל טורקיה להתאמץ ולשלם מחיר כדי להתקרב אליו מחדש.

הגורמים הללו הביאו לתפנית ביחסה של טורקיה לישראל. השינוי מתרחש אף שלראשונה עשתה ישראל, באיחור של עשרות שנים, את הצעד המתבקש שנרתעה ממנו כל השנים בשל פחדה מטורקיה - דיון בכנסת על הטבח בארמנים. יש לקוות שפירות התבונה המדינית שגילתה ישראל בנושא זה יעודדו את הממשלה להתמיד בדרך זו ולהוביל את ישראל להישגים מדיניים נוספים.