ישראל איננה המכשול

זלמן שובל

ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא לפני כשבועיים, במסגרת ישיבה מורחבת של הממשלה, מונולוג מדיני רב-משמעות שמשום מה לא זכה לתהודה תקשורתית רבה, אף שייתכן שחשיבותו עולה על זו של נאום בר-אילן המפורסם, ומכל מקום הוא משלים אותו. כפי שנמסר, נתניהו אמר ש"הוויכוח על כמה יהודים וכמה פלשתינים יהיו בין הים לירדן אינו רלוונטי ולא משנה אם יש חצי מיליון פלשתינים יותר או פחות, כי אין לי שום רצון לספח אותם לישראל". עוד הוסיף נתניהו ואמר כי "אני רוצה להיפרד מהם כדי שלא יהיו אזרחי ישראל. אותי מעניין שיהיה רוב יהודי מוצק בתוך מדינת ישראל, בתוך גבולותיה, כפי שיוגדרו".

אם הציטוטים מדויקים ומעידים על ה"אני מאמין" של ראש הממשלה, ניתן לפרשם בצורות שונות, אף שהמכנה המשותף לכולם הוא שמרבית שטחי יהודה ושומרון, ובוודאי אלה המאוכלסים בעיקר בערבים, לא יהיו בעתיד חלק ממדינת ישראל. כאמור, הדברים אינם מצביעים בהכרח רק על מסקנה אופרטיבית אחת. האמירה "אין לי שום רצון לספח אותם (הפלשתינים) לישראל" יכולה להצביע על חזרה לנוסחת מנחם בגין ל"אוטונומיה של אנשים" ללא סיפוח השטחים, או על הסדרים עתידיים עם ממלכת ירדן ואפילו על סטטוס קוו ממושך. ברור שגם האופציה של המדינה הפלשתינית קיימת, ויש מי שיאמר כי זו האפשרות המועדפת, לפחות מבחינת הקהילה הבינלאומית.

אך מבחינה מעשית, המכשול העיקרי העומד בפני כינון מדינה פלשתינית מתפקדת אינו ישראל, ובוודאי לא היישובים העבריים בחלקים שונים של ה"שטחים". הבעיה טמונה בעובדה הבסיסית שלאותם מיליוני ערבים המכנים עצמם "פלשתינים" אין בעצם אטריבוטים של לאום אמיתי. בניגוד לעם היהודי, ששמר על צביונו אף שהיה במשך קרוב לאלפיים שנה מפוזר בין הגויים - הערבים היושבים בארץ ישראל הם ביסודו של דבר ערב רב של שבטים בעלי אינטרסים שונים ולעיתים מנוגדים. כפי שהניסיון הוכיח, קשה לראות בהם גוף מאוחד המסוגל לקיים חברה ריבונית ומשילה. האינטרסים של חברון אינם אלה של שכם, ובוודאי לא של עזה. מי שמבין כל זאת יותר מכולם הוא אבו מאזן. גם בשל כך הוא מעדיף כנראה הצהרות סמליות באו"ם על מו"מ תכליתי עם ישראל, שיעמיד אותו בפני הכרעות קשות, כולל במישור הפנים-פלשתיני.

יש להגיע לפתרון בשבועות הקרובים

עם זאת, ישראל, מתוך אינטרס עצמי ברור, אינה יכולה כמובן להתעלם מהבעייתיות הפלשתינית ממש על סף ביתה. המונולוג של נתניהו הוא קריאת כיוון ברורה שכוונתה לאפשר לפלשתינים להחליט על עתידם, אך לא על עתידנו. כלומר, מטרתנו היא להבטיח את עתידה הלאומי, הביטחוני, היהודי, הדמוקרטי והדמוגרפי של ישראל. ואם הפלשתינים יסרבו למו"מ, אפשר להבטיח זאת על ידינו באורח חד-צדדי. ירושלים רבתי וגושי התיישבות יהיו בתחום הריבוני של ישראל, ובבקעת הירדן תהיה נוכחות אפקטיבית של ישראל.

בהקשר זה יש לישראל אינטרס לשתף פעולה ככל שניתן עם ארה"ב, חרף נאום בלתי מסייע כזה או אחר או התבטאות מטרידה כזו או אחרת של הנשיא אובאמה. האמירה על "גבולות 67' וחילופי שטחים" בנאומו הראשון לא היתה מועילה - כפי שהעיר אליוט אברמס, האיש הממונה על ענייני המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי של הנשיא בוש - מפני שנוסחה זו היתה מאלצת את ישראל למסור לפלשתינים שטחים ריבוניים משלה תמורת הכותל המערבי.

שליחו של אובאמה, דניס רוס, ביקר לאחרונה בישראל והעלה כנראה הצעות שונות כדי לקרב בין עמדות וושינגטון לירושלים. בשלב זה טרם נמצאה הנוסחה הגואלת, אך מגעים שקטים נמשכים. יש לקוות כי בשבועות הקרובים יימצא, במאמץ אינטלקטואלי משותף, הפתרון. ה"מונולוג" של נתניהו יכול לסייע בכך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully