בילעין כמשל

בדרך כלל איני מאמינה באמירה השגורה כי מה שצריך לקרות קורה. אכזריות, לדוגמה, אינה צריכה לקרות, ובכל זאת יש הוכחות ממשיות לקיומה השכיח במקומותינו.

מאידך, דרכן של הכוונות הטובות מלאת מהמורות. בטבע לא תמיד מה שראוי שיקרה, קורה. אלא שמאבקים, טבעם דווקא אחר: אלה שתביעותיהם מוצדקות, ישיגו אותן בסופו של דבר.
סיפורו הפתלתל של תוואי הגדר בבילעין מדגים זאת.

השבוע, ארבע שנים לאחר שבג"ץ קבע כי תוואי הגדר הנוכחי אינו חוקי, התחילו העבודות לפירוק תוואי זה. כ-1,500 ימים של מאבק יומיומי בעוול שסופו ידוע מראש, כ-200 ימי שישי של הפגנות סוערות, גז שפוזר, עימותים קשים וקורבנות בנפש במאבק שתוצאותיו ברורות לכולם.

הימים חולפים, השיירה עוברת, האדמה נגזלת, המנגינה צורמת, ואפילו החלטת בג"ץ מתעכבת ומתעכבת. ורק הדם נשפך ונשפך. תוואי הגדר המחודש והמתוקן משאיר עדיין כ-1,350 דונמים של אדמה חקלאית כבושה. עליה יימשך המאבק, וגם היא תוחזר בבוא היום לבעליה החוקיים. כפי שרוב אדמות בילעין שוחררו, כך ישוחררו השטחים הכבושים כולם.

התהליך הבשיל ואף הרקיב, דעת הקהל מוכנה ומזומנה, העולם כולו בציפייה דרוכה. כשנחזור מחופשת הקיץ, יכיר האו"ם במדינה פלשתינית וישראל תיאלץ בעל כורחה סוף סוף להיכנס למו"מ בתנאים הכי לא נוחים שאי פעם היו לה.

לא צריך להיות קוראת בקפה כדי לראות את העתיד הקרוב הזה מתרחש. זה לא "אולי" או "ייתכן", זה מה שיקרה, וכל דחייה, כל התמהמהות, עולה בסיכון ובהפקרת חיי אדם, אזרחים וחיילים. המתמטיקה פשוטה: לו עבודות שינוי תוואי הגדר בבילעין היו מתחילות מייד כשבג"ץ קבע כי כך יהיה, האחים בסאם וג'אווהר אבו רחמה היו עדיין בין החיים.

כך גם עם התמונה כולה: הכיבוש יסתיים. כך או אחרת, איתנו או בלעדינו. או שהוא יסתיים בדרך לא פשוטה אך אפשרית, או שיסתיים בדרך לא פשוטה שתאיים על המשך קיומה של מדינת ישראל. למובילי המאבק בבילעין אין זמן להפקיר את השטח לתקוות פסיביות, ואין להם את החירות להתבטל מהמשימה, לקדם את המחר ולעמת את הצבא והחברה הישראלית עם התוצאות של המשך הכיבוש וגזילת האדמות.

תוואי הגדר בבילעין הוא סמל ומשל. סמל לתוצאותיו של מאבק לא אלים ומשל לעתידו של השטח כולו. הצדק לא מנצח לבדו, הוא צריך עזרה. הודות למסירות, לאומץ הלב ולנחישות של המפגינים הפלשתינים, הזרים והישראלים, קיבלנו תזכורת שמה שידוע כי יקרה בסוף קורה, רק בתנאי שמישהו נלחם על כך.

סער צור, מפקד חטיבת בנימין, ניסה להשמיץ את המפגינים כשאמר כי "ההפגנות בבילעין יימשכו, שכן רבים מהתושבים מתפרנסים מהן". איני רוצה לסמוך על ההיסטוריה שתבוא חשבון עם מי ששיתף פעולה עם מכונת הכיבוש, אולם ראוי להזכיר שצור הוא זה המתפרנס מהכיבוש.