אין להם רוח במפרשים

המשט השני לעבר עזה לא עלה על שרטון. הוא מעולם לא ירד ממנו. כאילו מראש קיבצו אותו יוזמיו בחול, הרחק מנמל עמוק מים.

לא בדיוק. הוא הפך לפארסה לנוכח היד הנעלמה, שמצליחה לנגוח באוניות בכל מקום שבו הן עוגנות. שרק לא תארע לה תאונה, חלילה.

רק שהיד הנעלמה אינה הסיבה היחידה לדחיות החוזרות ונשנות במועד ההפלגה. אין רוח במפרשים מפני שאפילו שוחרי רעתה של ישראל יודעים כי אין ממש בטענות כאילו המצב בעזה בלתי נסבל.

תמיד היה קשה, אבל לא ברמה היסטרית של "אסון הומניטרי" או "שבר אקולוגי". במילים פשוטות, לא היה מחסור במזון ובתרופות, וכל השאר אינו מעניין כל עוד לא נמצאה ברצועה כיכר תחריר להדחת השלטון החשוך של חמאס.

מאז המשט הראשון הנתיבים פתוחים. לא רק מצד ישראל אלא בעיקר במעבר רפיח הקושר את עזה למצרים. בנתונים אלה מה יש למארגני המשט להציע למשתתפיו? על המזח נותרו בעיקר קיצונים והם רוצים עימות עם חיילי צה"ל, והמארגנים - שנמאסו על ארצות היעד באירופה ובמזרח התיכון - נרתעים מאפשרות כזאת.

לפי שעה נראה המשט כמו פארסה. אפילו משעשעת. אך בפועל נחוצה ערנות, שכן המארגנים אינם יכולים להרשות לעצמם לשגר את השורות המידלדלות של הפעילים לבתיהם בלי לצאת לים הפתוח ולקוות למעט רוח במפרשים.

סביר להניח כי אילו יכלו לחזור במנהרת הזמן היו מכריזים כי האירוע במאי 2010 עשה את שלו ולא יחזור. אך הם כבר רכשו או שכרו כלי שיט ויש להם ציוד ומזון ואפילו מקלחות על הסיפון, והאכזבה ההולכת ומתמשכת עלולה לגרום להם לעלות על נתיב המעשים הנואשים.

יוקרתם נפגעה. מעמדם לא יהיה עוד כבעבר. לפיכך, למרות כל ההצלחות של "היד הנעלמה" והדיפלומטיה הישראלית ואפילו ההסברה - נחוצה זהירות. הם יגיעו, וכאן יש להכותם במזער של אלימות שוק על ירך, ירכתיים על פני המים, כדי לחסוך מהם את המשט של השנה הבאה.