פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גימיק פתטי ומזיק

      בתוכנית הבוקר התריס בתבונה אברי גלעד בפני שמשון ליבמן, שנכלם על כך שהמחאה אינה מגיעה לקובעי המדיניות: "מדוע אתה נכלם, אולי צריך להתגאות? במישור הרגשי ברור ששליט הוא בן קולקטיבי, אבל העובדה שהדרג המדיני לא נכנע ללחץ הכבד מאוד שאתם מפעילים אומרת שיש שיקול דעת בירושלים".

      ליבמן דיבר על אי-הפקרת חיילים בשדה הקרב ועל הצו היהודי "לא תעמוד על דם רעך". הערכים הללו עשויים דווקא לחזק את ממשלת ישראל לא להיכנע ללחץ הרגשי - כדי לא להפקיר חיילים נוספים לתיאבון החטיפה של חמאס וכדי לא לעמוד על דם אזרחים העלולים להיפגע משחרור ארכי-רוצחים. בקיצור, תיקו.

      חמאס לא מעוניין בהשבת שליט

      אבל מה פשר המפגן המוזר של הידוענים בצינוק הדמה? ממי ניסו לסחוט רגש? הרי כולנו חיים את גלעד יום יום. עצוב, אבל המיצג הזה החליש את ישראל והציג אותה כחברה עלובה המתפרקת לדעת מול שובים אכזריים המתגאים ביכולתם לסובב את כולנו. חמאס אינו ממש מעוניין בהשבת גלעד שליט, משום שהוא אוחז בקלף אדיר השווה לו מכל רקטה. כל עוד אנחנו משחקים לידיו עם מפגנים פתטיים כאלה, אין סיבה שלא יקשיח עמדותיו.

      חמאס מעכב את העיסקה בשל חילוקי דעות בתוכו. צוות המו"מ שלו הסכים לוותר על 33 רוצחי המונים שישראל סירבה לשחרר, אבל מנהיגי האסירים בכלא סירבו לוותר. מדוע שיוותרו אם יקבלו הכל בעוד שנה? עוד כמה מיצגים פתטיים כאלה, וחמאס משוכנע שממשלת ישראל תיפול על ברכיה ותסכים לכל דרישה.

      ועוד תהייה זהירה: כיצד אפשר להסביר שהביטחוניסטים המדברים בסרטון בעד השבת גלעד מזוהים עם קו פוליטי ברור? חשבתי שמדובר בסוגיה חוצת מפלגות? האם אפשר לומר שסלע המחלוקת מתחת נעוץ בשאלה העקרונית - מה קודם, הפרט או הכלל? כלומר, האם החברה הישראלית, מתחת לפני השטח, נמצאת בנקודת מפנה, שבה לאחר שנים רבות שב ערך הכלל ומקבל לגיטימציה על פני האינדיבידואליזם? נקודה למחשבה.

      והערה אחרונה: לא לפחד משביתת אסירי חמאס. אם הם רוצים למות ברעב, יש לכבד את משאלתם.