התשתית לחוק החרם, המטיל ענישה על אזרחים ישראלים השותפים לחרם כלכלי, תרבותי או אקדמי על ישראל, היא כפירה בפרדיגמה השקרית שהשמאל הישראלי בעזרת תומכיו בעולם השליט בעשרות השנים האחרונות. ישראל אינה פולשת, אינה כובשת, אינה קולוניאליסטית וגם אינה מדכאת ביהודה ושומרון. רוב מוחלט של הפלשתינים חי תחת שלטון אוטונומי, למעט ענייני ביטחון המתחייבים משבריריות המצב. גם אזרחי הרשות הפלשתינית נהנים מכך, שכן בחסות הפעילות הביטחונית הישראלית הם יכולים לפתח את חייהם בלי לחשוש מגרזיני חמאס, המאיימים לשוב ולשלוט ביום שישראל תיסוג משם.
אל מול הקביעה שקנתה לה שביתה בשיח הציבורי (בעיקר האקדמי והתקשורתי) כאילו ישראל כובשת זרה בשטחי יהודה ושומרון וירושלים, עומדות קביעות הפוכות של מומחים חשובים לא פחות למשפט בינלאומי - הם הביעו עמדות ברורות ביחס לצידקת תביעתה של ישראל על יהודה ושומרון בתוקף הנסיבות ההיסטוריות והמשפטיות.
משום כך, ניסיונות החרם המשתמשים בטענת ה"כיבוש" הם מסווה בלבד; המטרה האמיתית היא פגיעה בכל דרך בישראל.
החוק החשוב הזה הוא צעד אחד כמעט מאוחר מדי, לאחר שנות דור שבהן התודעה הלאומית סוממה בידי חבורת אוטופיסטים. אלה בראו לעצמם מציאות משפטית והומנית בצלמם, בעוד סביבם שינה הטרור את פני העולם.
עקב האכילס של ישראל
ערביי האזור ניסו להפריע לשיבת ציון באמצעות טרור ספורדי ומלחמות כוללות; משהובסו, עברו לטרור "קונבנציונלי" (מטענים, חטיפות מטוסים והתאבדויות). גם פה לא עלה הדבר בידם. אז גילו את עקב אכילס של ישראל: האנטישמיות הסמויה של חלק ניכר מהאינטליגנציה המערבית; אנטישמיות, שעקב התקינות הפוליטית היתה לאנטי-ישראליות ואנטי-ציונות. זאת חרב הדה-לגיטימציה המשתמשת במניפולציות באמצעות דעת קהל ליברלית אוהדת, ומאיימת להותיר את ישראל חשופה בצריח בלא הגנה משפטית ומוסרית. "מאבק בלתי אלים", מכנים אוהדי השמאל את החרם. אכן, הוא בלתי אלים, כי הטרור הגלוי לא השתלם, לכן עברו אויבינו לשיטת לוחמה אחרת.
אל רודפיה של ישראל מחוץ חברו יריביה מבית, אלה המתכנים "ארגוני שמאל" ושאר ארגונים שתכליתם אחת: איונה של ישראל כמדינת העם היהודי. בחסות הדמוקרטיה הישראלית הם מציירים את ישראל כמדינה פשיסטית, מדינת אפרטהייד ושאר כינויי נבלה שרק יהודים שיצאו מן הכלל וכפרו בעיקר ידעו להמציא במשך ההיסטוריה כלפי עמם. גם חלק מאזרחי ישראל הערבים לא טמנו ידם בצלחת, ובחסות קרנות חדשות למדו לפעול כדי לפרק את מדינת הלאום היהודית לא רק ביחס למה שהם מכנים "הכיבוש" אלא גם ביחס ל"ישראל הקטנה", שהרי כידוע, חברי הכנסת הערבים מזדהים בקרב בני עמם במזרח התיכון כ"ערביי 1948" ולא כאזרחי ישראל.
ההיגיון של חוק החרם הוא כה פשוט, שאפילו המיסוך האוטומטי של התנגדות השמאל לא ישנה זאת. ההיגיון הפשוט הוא שישראל עומדת על נפשה נגד אויביה - בין שהם משתמשים בנשק חם או קר, נשק בלתי קונבנציונלי, ובין שבנשק החרם והדה-לגיטימציה. כמו כל פעילות לוחמה, גם נשק החרם מבקש לשתק את מערכות הכלכלה, החברה והתרבות של המדינה באמצעות שקרים וניצול הדמוקרטיה הישראלית לפעילות נגדה. חוק החרם הוא תולדה של המצב הבלתי אפשרי הזה.
אני מכיר את שלל הטענות בדבר פגיעה בזכויות האזרח, אלו טענות לא נקיות הנגועות בעליל בפוליטיזציה בוטה ונוקטות צד ברור במחלוקת על אודות מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון וירושלים. נכון לעכשיו, אני מסרב להשתתף בלהג הזה, משום שהוא נועד לסמם את התודעה הלאומית מעשיית הדבר הבסיסי ביותר: הגנה על עצמה.