צבי שליט, סבו של החייל החטוף, הודיע אתמול לעצרת מחאה למען נכדו שאהוד ברק סיפר לו כי הוא תומך בתנאים המוצעים לביצוע העיסקה, אבל בנימין נתניהו מתנגד. שר הביטחון הכחיש את דברי הסב. אלמלא הכחיש היה זה קלקול משמעותי בעבודת הממשלה ובטיפול בסוגיה הכואבת. באורח עקרוני שרים אינם יכולים לערער על מדיניות הממשלה.
למשפחת שליט מותר הכל. לכל אזרח שמורה זכות מלאה ללחוץ על הממשלה. בעיניי יש משהו המעורר משיכת כתף לראות ידוענים נכלאים בצינוק מלאכותי מפלסטיק כהזדהות עם החייל האהוב על כל עם ישראל, שנמק במרתפים אפלים בלי לקבל ביקור של נציג הסהר האדום באופל. הידוענים בצינוק לפרק זמן קצרצר דומים למי שמשתתף בשביתת רעב לשעה אחת. יחד זה מצטרף ליום צום. אבל אם "גימיק" זה עשוי לסייע לשחרור גלעד שליט במשהו - בבקשה.
המשא ומתן ביישורת האחרונה
ישראל הביעה בכהונת הממשלה בראשות אהוד אולמרט ואישררה בימי נתניהו כי היא מוכנה לשלם בעבור שחרור החייל החטוף יותר מכל מדינה אחרת. אולי אפילו מחיר מופקע, שדווקא הוא מגביר את תאוות חמאס להעלות את רף תביעותיו בהתמדה.
עם זאת נראה כי המשא ומתן מגיע עתה לישורת האחרונה. ההצעה הצרפתית-גרמנית לפצות את שלטון חמאס בעזה במאות מיליוני יורו היא כניעה מובהקת של אירופה, ואולי גם של ישראל השותקת, לארגון שכל-כולו טרור נטו. אך בתוך עמי אני יושב, והפולמוס שהוא מרכיב חזק בדמוקרטיה משמש גם להיחלשותה, ונראה לי כי אי אפשר יהיה עוד לעצור את העגלה הזאת. יתרה מזאת, מחיר בלימתה יהיה כבד מאשר להניח לה להגיע אל יעדה - אבל לייצב שם את קו החזית של המשא ומתן. עד כאן.
לא רק אימת הטרגדיה מרחפת מעל ראשו של גלעד שליט ומשפחתו, אלא גם חרפה גדולה המלווה את גורמי הביטחון שלא השכילו למצוא תשובה ראויה לחטיפה הפרועה מלפני חמש שנים. אז לגמור, ולשכוח. עד הפעם הבאה.