אם כחלון עשה רפורמה, תארו לכם מה שטייניץ מסוגל

"המונופול הגדול ביותר במדינה הוא המונופול על הכסף. כל עוד הוא יהיה קיים, חופש הבחירה שלנו, החופש שלנו והאנרגיה האינדיווידואלית של ההתקדמות ושל הפיתוח - לא באים בחשבון. המערכת הפיננסית שלנו ריכוזית - ולכן צמיחתה של המדינה וכל פעולות האזרחים נמצאות בידיהם של כמה אנשים. גם אם הכוונות של האנשים האלה טהורות - הפעולות שלהם מקפיאות, בולמות והורסות כל חופש כלכלי אמיתי".

"האלמנט המרכזי באוליגרכיה הפיננסית שלנו הוא בנקאי ההשקעות (הטייקונים ששלטו במשק האמריקאי בתחילת המאה הקודמת, ג"ר). בנקים, תאגידי נאמנות וחברות ביטוח הם הכלי שלו לשלוט ברכבות, בשירותים ציבוריים ובחברות תעשייתיות. הם הנתינים שלו... למעשה, שום עסק גדול לא יכול להתקיים במדינה ללא אישור שלו".

לואיס דמביץ ברנדייס, "כספם של אנשים אחרים וכיצד משתמשים בו הבנקאים", 1914.


גבירותי ורבותיי, מהפך.

בין חמש לשבע שנים חלפו מאז החל הגל העכור של הריכוזיות במשק לעלות במהירות ולשטוף את חיינו, ובחודשים האחרונים מתפשטת ההכרה בשדרות רחבות בציבור בסכנות האורבות למשק, לעסקים, לצרכנים ולדמוקרטיה.

כשהקדשנו כאן לפני שנה גיליון מיוחד לסכנות הריכוזיות באמצעות שימוש בלקחי עידן הריכוזיות במשק האמריקאי והמלחמה של השופט ברנדייס בה ("או דמוקרטיה, או עושר רב בידי מעטים", Markerweek, 1.7.2010), הדיון התרכז עדיין בקרב מקבלי החלטות, משפטנים, כלכלנים ואנשי עסקים, שהבינו מקרוב את הסכנות.

כשהקדשנו כאן לפני שלושה חודשים גיליון מיוחד למחירים הגבוהים ("לנו זה עולה יותר", Markerweek, 31.3.2011) החלה להתפשט בקרב הצרכנים ההכרה במחירה הכלכלי של הריכוזיות. ההצלחה של שר התקשורת משה כחלון במאבק נגד טייקוני הסלולר האיצה את התהליך, ונטעה לראשונה תקווה בקרב הציבור שאפשר גם אחרת.

אבל המהפך האמיתי הגיע בשבועיים האחרונים. מבוהלים מהגל הציבורי, משינוי הסנטימנט וממאות אלפי גולשי האינטרנט ומשתמשי הפייסבוק - החלו לפתע כל נתיני ומגני הריכוזיות לסגת במהירות מעמדותיהם ולהצטרף לקולות העולים מהרשת.

פרשנים, ח"כים ומנהלים שכירים - שבשנה שעברה עוד הסבירו שהמשק הישראלי הוא תחרותי, שאין בעיית ריכוזיות, שמונופולים הם דבר טבעי במשק קטן, שריכוז כוח בידי מעטים הוא דבר נפוץ בכל העולם - צורחים לפתע בכל כוחם שיש בעיית ריכוזיות בשורה של ענפים, שהמחירים בישראל גבוהים ושהממשלה חייבת לפעול. כמה מהאנשים שפעלו ללא לאות לטרפוד יוזמת ראש הממשלה להקמת ועדת הריכוזיות והתחרותיות וניסו לציירה כגחמה נהפכו לפתע למומחים לתחרותיות ולריכוזיות ולצורך לטפל בהן.

בסתר לבם מקווים חלקם שהדיונים בוועדת הריכוזיות והתחרותיות יתמקדו בקוטג' או במחיר הדלק, ולא יעסקו בשאלות לגבי מבנה המשק הישראלי. אבל הם כבר הבינו שהסיכוי לכך קלוש: קרני השמש החלו לשזוף את המבנה שהתפתח במשק הישראלי בשנים האחרונות ואת הרוורס שהוא עושה לאחר תור הזהב של שנות ה-90, ואנשי אקדמיה, אנשי עסקים, פוליטיקאים ועיתונאים שעד כה חששו לדבר בקול רם ממורא הריכוזיים - מתחילים לאזור אומץ ולומר את דברם.

העיתוי לא יכול היה להיות טוב יותר: אם המגמות של הגברת הריכוזיות במשק היו ממשיכות עוד כמה שנים, יכולתו של הציבור להגן על עצמו הייתה נעלמת. השתלטות הקבוצות הריכוזיות על העיתונות, על הרגולציה ועל הפוליטיקאים הייתה מתקדמת - והיכולת לקיים דיון מקצועי בעניין הייתה קטנה מיום ליום.

ראש הממשלה קרא בתחילת השבוע לשרי ממשלתו להיות "כחלונים" - למצוא פתרונות להגברת התחרות ולהורדת המחירים בכל ענפי המשק, כפי שעשה השר משה כחלון.

חבל שנתניהו לא הסביר לשריו, לציבור ולחברי ועדת הכספים מה המשמעות של להיות "כחלונים":

* להסתכן בכתבות שליליות בעיתונות הנשלטת או תלויה בחסדי הקבוצות הריכוזיות.

* לחייך בסלחנות כשגדודים של כלכלנים מטעם, משפטנים ולוביסטים מסבירים לך ישירות או דרך העיתונים שלהם שהרפורמה שאתה מקדם היא "מיותרת/הזויה/תביא לבריחת משקיעים/קומוניסטית/לא מקצועית, ולהמשיך לשרת את הציבור.

* לזכור בקומך ממשכבך ובעלותך על יצועך למי אתה חב חובת נאמנות, שאתה הוא הריבון ולא 500 האנשים שנעים כל ערב מקוקטייל לקוקטייל וממסיבה למסיבה וקוראים לעצמם "ראשי המשק", אף על פי שרבים מהם לא בנו מפעל, לא הקימו עסק, לא שתלו עץ ולא הוסיפו מקום עבודה אחד למשק בענף תחרותי.

* לוותר מראש על האופציה של קבלת ג'ובים עתידיים עם משכורות של עשרות מיליוני שקלים בקרטלים, במונופולים ובפירמידות הפיננסיות-ריאליות שלהם.

מי שיכול להיות יותר כחלון מכחלון הוא שר האוצר יובל שטייניץ, שמנכ"ל משרדו חיים שני צפוי להוביל את ועדת התחרותיות והריכוזיות. בחודשים האחרונים נטשו את הוועדה בזה אחר זה רגולטורים ופקידים. לכולם היו הסברים מצוינים, אבל באוויר עומד גם ריח הפחד מהתייצבות מול האנשים שהשתלטו על המדינה בשנים האחרונות. האנשים שהעיתונאי נדב אייל המציא להם שם קליט ומעולה: "המובארקים, הטייקונים והסקטורים".

ועדת ששינסקי הייתה "כסף קטן" - רק קריאת כיוון לכך שהממשלה צריכה לחזור לימים שבהם הובילה רפורמות, קבעה את סדר היום הציבורי ופקידיה לא היו עסוקים רק במרדף אחר הכסף הגדול שיקבלו בשבע הקבוצות העסקיות הגדולות לאחר פרישתם.

ועדת ששינסקי הזכירה שהממשלה צריכה לחזור להיות הריבון, אבל היא עסקה רק בנושא המיסוי וחלוקת המשאבים ולא טיפלה בעניין החשוב: מבנה המשק הישראלי. היא לא בדקה כיצד יכולה הממשלה לשרטט ולייצר מבנה משק חדש שיאפשר לכוחות השוק, ליזמות ולכישרון לממש את הפוטנציאל שלהם כדי להעלות את הפריון ואת התוצר, להחדיר חדשנות ולהוריד מחירים.

שטייניץ יכול להיות כחלון בריבוע: אם כחלון עשה רפורמה אחת חשובה בשוק הסלולר, הרי ששר האוצר צריך לתת למנכ"ל משרדו, לאנשי אגף התקציבים ולאגף שוק ההון רוח גבית ותמיכה ציבורית כדי להביא תוך חודשיים את אם כל הרפורמות בישראל: החדרת תחרות לכל ענפי המשק, בנייה מחדש של שוק ההון, פירוק הפירמידות הפיננסיות-ריאליות המייצרות את חסמי התחרות ויצירת דינמיקה של תחרות, חדשנות וכישרון לאחר שבע שנים רעות שבהן המגזר העסקי המקומי, זה שמחוץ לעולם ההיי-טק והתעשייה, הידרדר במהירות.

שטייניץ כבר הבין שללא טיפול יסודי בריכוזיות הפיננסית והריאלית, כל הרפורמות - בין אם בסלולר או בגז - יתפוגגו במהירות. שליטת הקבוצות הגדולות בכנסת, בממשלה ובעיתונות תאפשר להם למסמס בתחכום, באטיות ובשקט את כל "ההישגים" שבהם אנחנו מתגאים עכשיו.

כי המאבק למען שוק חופשי, למען תחרות, למען מגזר עסקי חזק ומבוזר, למען שוויון הזדמנויות, למען שלטון הכישרון, למען משק דינמי - הוא אינסופי. התנאים הסביבתיים משתנים, האויבים שלהם נהפכים למתוחכמים ולחזקים יותר בכל סיבוב, והכלים לטיפול בהם משתנים גם הם.
אם נתניהו ושטייניץ לא ינצלו את הרוח הגבית שנושבת אליהם מהפייסבוק ומהאינטרנט כדי להפוך את ועדת הריכוזיות והתחרותיות לרגע מכונן בכלכלה הישראלית, הם עשויים למצוא את הגל הזה עומד מולם - ושוטף אותם.