ליאורה ונעמי, חברות טובות, מקשקשות ביניהן בשצף שרק בנות 18 יכולות לעמוד על טיבו ולהפריד את נושאיו לפרודות: הבגרות במתמטיקה, מה נלבש מחר, הגיוס, ההורים, מסיבת הסיום. לעברית הטינאייג'רית הקולחת שלהן נלווים זנבות מבטא בולטים: ליאורה במבטא פרסי, נעמי בצרפתי. בספסל שמשי, לא רחוק מהן, יושבת אחותה של ליאורה עם חברתה הטובה.
מי שיעבור לידן יתלבט בין סבך המבטא הברזילאי של האחת למבטאה הפרסי של האחרת. קבוצת בנות אחרת מלהגת ברעש ליד שער הכניסה לתיכון; הן מדברות בעברית?אמריקנית מתובלת בביטויים בספרדית. ליד מעבדת הביולוגיה משוחחות שלוש נערות בסלנג ישראלי במבטא איטלקי. אצל אחת מהן אפשר לזהות שאריות של הולנדית על קצה הלשון. סיפור ישראלי.
מגדל הבבל הזה מתקיים בשלווה ב"בית חינוך אמי"ת רננים", תיכון דתי לבנות ברעננה. זה לא תיכון ייעודי לעולות, לא מרכז קליטה ולא אולפן לעברית. תיכון רגיל, שיש בו 650 תלמידות - אבל רק 450 מהן נולדו בישראל. והיתר? איפה לא. מצאנו שם כ?200 עולות שנולדו בלא פחות מ?22 מדינות שונות. הונג קונג, קולומביה, שווייץ, אוסטרליה, איראן, הולנד, פולין, בריטניה, קוסטה ריקה והיד נטויה. זרוק אבן על הגלובוס, ותמצא תלמידה משם ב"רננים". אפילו אחת מאיי גוואדלופ שבקאריביים.
האטרקטיביות של רעננה כעיר קולטת עלייה ממדינות רווחה הולידה את הריכוז הבלתי רגיל הזה של נציגויות מכל רחבי תבל בתיכון אחד, ובהפסקה ליד הברזייה אפשר לדוג באוויר מילים משמונה שפות שונות. רק צלצול הפעמון האוניברסלי, מתנשא מעל שפות וניבים, מחבר את הכפר הבינלאומי הקטן הזה למתכונת בתושב"ע שאליה כולן ממהרות.
העיר מתאימה לעולים
גיא נטף (45) אמור לעלות לארץ מניו ג'רזי בתחילת שנת הלימודים הבאה. אני פוגשת אותו ליד חדר המורים כשהוא מגיע כבר עתה לרשום את בתו לכיתה ט'. הוא תושב ישראלי חוזר ובנותיו נולדו "שם". למה לחזור? הוא מונה כמה סיבות, אבל הראשית שבהן, "וגם האמיתית מכולן", היא כדי לתפוס מקום טוב לצפייה בביאת המשיח. "אנחנו בזמן של גאולה, ואני חוזר לישראל כדי להיות כאן כשזו תתרחש", הוא אומר לי, חותם על מסמכי הרישום. לאה אטינגר, רכזת העולות בבית הספר, מבקשת ממנו את כתובת המייל של הבת כדי שהבנות בכיתה העתידית שלה ייצרו איתה קשר כבר מעכשיו.
"יצא לנו שם של מקום שדואג לעולות", אומרת אטינגר, מושכת בכתפיה בצנעה. "שמענו על משפחות שבוחרות לעלות דווקא לרעננה, למרות שהמשפחה המורחבת נמצאת בערים אחרות, בגלל שיש כאן תיכון פתוח ומחבק לעולות. באופן כללי, העיר הזאת מותאמת לעולים - יש כאן כמה בתי כנסת של דוברי אנגלית". איך מחבקים את העולות? רכזת עולות במשרה מלאה, בחינות בגרות מיוחדות, תרגום החומר לשפות, פעילויות שכבה משותפות לעולות ולוותיקות.
ייתכן ש"רננים" הוא מיקרוקוסמוס ישראלי - שהרי אין כישראל בקליטת מהגרים, והפרופורציות דומות. אבל בניגוד לישראל, שקלטה יותר ממיליון עולים מברית המועצות לשעבר, כאן אין אף לא נציגה אחת למרחב הרוסי הענק. גם עולות מאתיופיה נמצאות במיעוט מזהיר - רק שלוש. מרבית העולות מגיעות מהמערב השבע, ממדינות הרווחה, בגלי העלייה האחרונים והשקטים שמידפקים על שערי ישראל. מדובר במשפחות שמכינות את עצמן מראש לפני העלייה. רובן שוכרות או רוכשות דירה בישראל עוד לפני המעבר בפועל, ולא עוברות דרך מרכזי קליטה. חלק גדול מהם דוברי עברית כבר ביום הראשון בארץ, אחרי לימודים במדינת המוצא.
באשר לבית הספר - קליטת עלייה היא פרויקט תובעני גם כשהעולים מגיעים ממדינות מתפתחות. אבל אתם לא דומים לבית ספר בלוד ששליש מהתלמידים בו נולדו באתיופיה, אני מקשה על אטינגר. בלחש היא מסכימה להודות שאולי זה קל יותר, אבל מייד מונה קווים מקבילים. "המגשרת", הגדרה של משרד החינוך למורה דוברת אמהרית הממונה על הקשר עם הורי התלמידים יוצאי אתיופיה, הפכה בתיכון "רננים" למגשרת בשפה הצרפתית - פונקציה שלא הכירו במשרד החינוך.
אחת המורות מתייחסת לשוני המנטלי בין הישראליות לעולות, ומעלה קושי בהצבת גבולות בתחום הצניעות: "העולות מצרפת ומארצות הברית מגיעות מתרבות אחרת. יש פער מנטלי של מה נחשב צנוע ומה נחשב לא צנוע. האוכלוסייה הדתית שם רגילה לפרמטרים אחרים מאשר מה שמקובל בישראל. חוץ מזה, שם הבנות היו במוסדות חינוך עם מסגרת נוקשה וברורה. פה הן מרגישות חופש וקשה להן לשמור על גבולות".
מאספהאן לרעננה
עם 22 דגלי מדינות על הילקוטים, משתדל בית הספר לגרום לתלמידות לנחיתה רכה. בין שמדובר בפרויקט שבו מאמצות בנות ותיקות מכיתה י"ב תלמידות עולות מכיתות נמוכות יותר, ובין שמדובר באירוח מעת לעת של רבנים דוברי שפות זרות לשיעור תורה באנגלית, בצרפתית או בספרדית. בחלק מהשכבות יש כיתת עולות נפרדת ובאחרות מעורבות העולות בוותיקות. הצוות משתדל לערוך תוכניות חברתיות משותפות לכולן יחד, לגיבוש.
אבל יהיו החלומות האידיאליים אשר יהיו, בסופו של דבר המציאות לוקחת את ההגה: העולות נשארות בקבוצות חברתיות נפרדות גם כשהן מעורבות בכיתה רגילה. גשרים חדשים נבנים בין עולות מארצות שונות, בריתות נקשרות, ובהפסקות הן נותרות אלו עם אלו. הנה ליאורה היפהפייה; בעוד חצי שנה היא מתגייסת ויש לה עברית נהדרת. עד לפני שלוש שנים היא גרה באספהאן. אספהאן? אני שואלת. היא מאשרת, מוודאת שכתבתי שזו עיר בפרס, ולא באיראן. החברה הטובה ביותר שלה היא נעמי, שעלתה לפני שנתיים מצרפת. אבא של ליאורה נפטר באופן טרגי כשהיתה בת עשר וכמה שנים אחר כך אמא שלה אספה את עצמה ואת חמשת הילדים וברחה לארץ ישראל. לבד. הם יצאו דרך מדינה שלישית, משאירים מאחוריהם באספהאן אחוזה ענקית ורכוש רב, ונחתו לתוך שני חדרים במרכז הקליטה ברעננה. "אני זוכרת את הבית הגדול שהיה לנו בפרס", היא מספרת, "היה לי חדר גדול משלי. היום אני עם עוד ארבעה אחים בחדר, אבל לא אכפת לי. לא אכפת לי לגור בקרטון ברחוב. העיקר שאני בישראל".
אני לא מסתירה את התמיהה שלי לנוכח המשפט האחרון. "את נולדת פה", ליאורה מנסה להסביר לי, "ולכן לעולם לא תביני. אבל אני וכל העולים החדשים שלא נולדו פה, מרגישים כל שנייה את התודה על זה שאנחנו בבית. בלב של כל יהודי יש שריטה, לאהוב את הארץ. כל הילדו?ת שלי דיברו על ארץ ישראל. הגעתי לכאן בגיל 15 ואני מודה להשם כל יום".
בימים הראשונים של ליאורה בישראל, לפני שלוש שנים בדיוק, מלאה התקשורת הישראלית התעניינות בעולים החדשים מאיראן. מייד אחרי פרסום הכתבות בעיתונים, נלקח רכוש המשפחה שהושאר מאחור והולאם בידי השלטונות. חשש מהתנכלויות נוספות לבני משפחה שנותרו באיראן הוא הסיבה שליאורה נחשפת כאן בשמה הפרטי בלבד. ב"רננים" היא למדה במגמות כימיה וערבית, 5 יחידות בכל אחת מהן. "הערבית שלמדתי פה לא דומה בכלל לשפה הפרסית שאיתה גדלתי. היה קשה", היא מספרת. "גם בשאר הבגרויות לא היה מישהו שיתרגם לי לפרסית. עשיתי את כל הבגרויות בעברית, בלי הקלות של עולים חדשים. ברוך השם עברתי את כולן". בדצמבר היא מתגייסת, איך לא, למודיעין.
בגרות בלי הקלות
ליאורה היא סיפור הצלחה? "כל תלמידה שמגיעה אלינו מנמל התעופה וניגשת לבגרויות בעברית, ויש כאלו לא מעט, זו הצלחה", אומרת אטינגר ומוסיפה דוגמאות: תלמידה שהגיעה לארץ בכיתה י' וסיימה עם ציון 100 בבגרות בתנ"ך בעברית; עולה טרייה שניגשה למבחן הארצי בספר "ויקרא" ועברה בהצטיינות; אריאן אלימלך, המגשרת הצרפתייה, מספרת על תלמידה שהגיעה לישראל בתחילת השנה, ובסופה, עשרה חודשים אחר כך, ניגשה לבגרות מלאה ורגילה וסירבה לקבל את ההקלות הניתנות לעולים חדשים. אלימלך עוברת על רשימת התלמידות, "זה לא מגדל בבל, אבל כמעט", היא צוחקת מעל הדפים.
מנהלת התיכון, מיכל ג'ייקוב, היא בעצמה עולה ותיקה: בילדותה עלתה לארץ מארה"ב, וכך גם בעלה. "הן קרובות לליבי כי גם אני עברתי את זה כילדה קטנה. מניסיון, אני יודעת כמה המעבר לא פשוט, ולכן כל כך חשוב לנו לעזור להן בחבלי הקליטה".
רשת אמי"ת הוקמה לפני 85 שנה וכוללת עשרות מוסדות חינוך של הציונות הדתית. אמנון אלדר, מנכ"ל הרשת, מציין כי אחד המוסדות הראשונים היה כפר בתיה ברעננה - לפליטים שהגיעו לאחר השואה. "רוח הציונות וקליטת העלייה לא פסו גם 65 שנים אחרי הקמת כפר בתיה", הוא אומר. "היום, כשאני פוגש עשרות של עולות, יש בכך סגירת מעגל. כל הכבוד לצוות החינוכי ולעיר רעננה שמהווה אבן שואבת לעולים ומשקיעה בקליטתם".
הבנות מסתדרות לצילומים, צוחקות בשמונה שפות. סימפוניה. הן יפות, ואני מסתכלת עליהן ורואה אותנו: מדינה קטנה, בליל של שפות, כל העדות והצבעים. עד שהן גומרות להצטלם, נעמד לידי מאבטח בית הספר, אילן חדד. ההורים שלו הגיעו מתוניסיה ב?48'. "זה קיבוץ גלויות", הוא אומר לי, מניף שתי ידיים באוויר, "זה היופי של עם ישראל".