"לאמא, נטע וטום היקרים (כל השמות בכתבה בדויים), שלום וכל טוב. אני מנצל את הרגעים שאני לבד וכותב לכם מכתבי זה. ראשית ברכות לטום ליום הולדתו, במלאות לו עשור לחייו. טום יקירי ואהובי, יהי רצון שתגדל ותעשה חיל בחייך. אני יודע שאני חסר לך בכל רגע מחייך. אני בוטח בך שתוכל להתגבר על קשייך הרבים כי ניחנת בנתונים של גבר במלוא מובן המילה... לא אתבייש ואומר לך שאתה חסר גם לי ולו יכולתי הייתי מגיע לעיתים תכופות לראותך. טום, ביום הולדתך, היה ברוך. לנטע, כל שאמרתי לגבי טום נכון גם לגבייך. את ילדה נהדרת, יפה וחכמה. אני בטוח שאמא ואת תהיינה חברות קרובות. אני אוהב אותך".
כך, במכתב אחד מני רבים ששלח עורך דין מוכר מאזור המרכז לשני ילדיו הסודיים בקיבוץ בדרום הארץ, מרוכז ומנוקז הסיפור הבלתי ייאמן של חייו הכפולים. חייו הבלתי שגרתיים של עורך הדין - שנפטר לפני כשנה אחרי שבמשך 33 שנים טיפח משפחה נוספת שעליה כלל לא ידעו רעייתו ושני ילדיו הבוגרים - אולי לא היו מתגלים אלמלא עמדו כעת במרכז קרב ירושה רווי יצרים, ובו נלחמים שני ילדיו הצעירים, ש"אינם חוקיים", באמצעות עורכי דינם בועז קראוס ועמית אלזם לקבל חלק מהירושה שהשאיר. אבל בראיון בלעדי ל"ישראל שישבת" מדגישים שני הילדים כי הם נלחמים בעיקר על ההכרה בכך שגם הם היו חלק בלתי נפרד ממשפחתו.
הסיפור הזה מתחיל ב?1977, אז הכיר צבי, עורך דין שהיה אז בן 47 וכבר בעל משרד אזרחי משגשג, את הגר, צעירה בת 22 שרק עזבה את הקיבוץ. הוא לא שיקר ולא הסתיר את עובדת היותו נשוי ואב לבת ובן (בני 52 ו?48 בהתאמה היום), אבל גם האינפורמציה הזו לא הצליחה לעצור את הרומן הסוער שהתפתח בין השניים.
הם ניהלו רומן סודי והחליטו להביא לעולם שני ילדים, אבל הגר התעקשה שבן זוגה לא יעזוב את הבית ולא יתעמת עם רעייתו ושני ילדיו המבוגרים. כך התנהלו להם חייו הכפולים של העו"ד הידוע, כשהוא מתנהל בין ביתו שבעיר לבין משפחתו הסודית שחזרה לגור בקיבוץ בדרום.
לפני כחמש שנים חלה תפנית חדה בעלילה. העורך דין, שבינתיים הגיע לגיל 75, גילה שיש לו סרטן והרופאים נתנו לו חודשיים לחיות. בד בבד, רעייתו שחשדה כל העת שבעלה מנהל רומן, גילתה בתיקו האישי את הצוואה שכתב.
את הצוואה הזו, שאינה האחרונה, הוא פתח בהתנצלות לכל המעורבים בפרשה: "אני מבקש מידועתי בציבור סליחה על שהזנחתי אותה, אף שהקדישה לי את מיטב שנותיה ואהבה אותי אהבה בלי מ?צרים. אני מבקש סליחה גם משני ילדיי ממנה, על כך שעקב הנסיבות הזנחתי אותם. אני מבקש סליחה גם מבני משפחתי אם תיגרם להם אי נעימות כלשהי. ואני מבקש סליחה גם מרעייתי שאהבתני ושאהבתיה".
בצוואה זו, שעומדת כיום במרכז הדיון המשפטי שמתנהל בפני הרשם לענייני ירושה בירושלים, ביקש העו"ד כי לאחר מותו יועבר כל רכושו (המוערך בשווי של עשרות מיליוני שקלים) לאלמנתו החוקית. לאחר מותה, כך ציווה, יחולק הרכוש "בין ארבעת ילדיי באופן שווה בשווה".
בצוואה אחרת, כך טוען עו"ד קראוס, ביקש העו"ד כי ילדי המאהבת יקבלו נתח גדול יותר בחלוקה, כשהוא מסביר כי הם יקבלו אחרי מותו את מה שלא יכלו לקבל בחייו. לטענת ילדיו הצעירים הוא גם אמר זאת לא אחת למאהבת, במהלך חייהם המשותפים שעליהם כתב בצוואה.
האב אף מינה בצוואתו את בנו הבכור להיות מבצע הצוואה וביקש ממנו "שיעזור לשני ילדיי אם יהיו זקוקים לעזרה, וידאג לקרבם למשפחה".
אלא שצוואה לחוד ומציאות לחוד. מייד לאחר הגילוי, כך על פי הבקשה שהגישו ילדיו מהקיבוץ לבית המשפט, התקשר אליהם אביהם ובבכי תמרורים ביקש להיפגש עימם ועם אמם לפגישה אחרונה, שבה הוא סיפר להם שאשתו גילתה את הסוד. הוא אף אמר להם באותה שיחה מכרעת כי "המשך הקשר מביא לקיצור חייו ובגין הלחצים שמופעלים עליו ולנוכח מחלתו הוא אינו יכול לעמוד בכך. ממילא נותר לי פרק זמן קצר לחיות ועדיף שייפרדו כעת". הוא מסר עוד כי ביקש מאחיו המתגורר בדרום לעדכן אותם מייד עם פטירתו.
האב לא הסתפק בשיחה טלפונית וכמה שבועות לאחר מכן ערך פגישה עם ארבעת ילדיו. באותה פגישה הודיעו ילדיו הבכורים לאחיהם למחצה כי אסור להם להיפגש עם האב, כי מצבה הבריאותי של אמם מידרדר בעקבות כך. עוד אמרו להם, בנוכחותו של האב, כי אסור להם להגיע לטקס ההלוויה של אביהם לאחר פטירתו.
מאז הפגישה, שהתקיימה לקראת סוף 2005, ועד לפטירת המנוח בתחילת אוקטובר 2010, לא פגשו הילדים הקטנים את אביהם, אולם הם והמאהבת שמרו איתו כל העת על קשר סודי, ככל שאיפשר מצבו הבריאותי. לאחר מותו של האב נחשפה צוואה נוספת, שנכתבה סמוך למותו. בצוואה זו כבר לא נותר זכר לילדיו מהקיבוץ והירושה כולה מצווה לאם ולשני הילדים המבוגרים בלבד.
עו"ד קראוס, המייצג את המשפחה, טוען כי "נראה שהופעל לחץ על המוריש לחזור בו מצוואתו מרגע שהתגלתה. המוריש הוריש לילדיו מקיבוץ בדרום את מרבית הרכוש מכיוון שסבר כי נכון ומוסרי בעיניו לעשות זאת. טעמיו עימו. מרגע שדבר הצוואה התגלה באקראי על ידי אשתו הופעל עליו לחץ כבד והוא שינה את הצוואה לטובתה ולטובת ילדיו הבכורים. קדמו לכך כתיבה של כמה צוואות ושיחות עם הילדים מהקיבוץ בדרום, שבהן היה ברור כי מרגע שהוא הולך לעולמו הם יקבלו נתח נרחב מהירושה.
"בצוואה שנחזית לכאורה ככזו שבה הופעל עליו לחץ לא הוזכרו כלל שמות הילדים מהדרום, וזוהי פגיעה גדולה בכבוד הילדים וזיכרון אביהם כמו גם פגיעה חומרית. המוריש היה להם לאב לכל דבר ועניין. אנחנו מקווים כי בית המשפט ישכיל להבין כי על האב הופעלה מערכת לחצים תוך כדי ניצול בריאותו הרופפת ולכן אין מקום לכבד צוואה זו, ויש להתחשב ברצון האמיתי של האב. אין לנו ספק שבית המשפט יהיה לצד הילדים".
הקרב על ההכרה
בראיון אישי וכן בבית המשפחה הצנוע שבקיבוץ בדרום הארץ מבקשת נטע, הבת הבכורה להבהיר כי "המאבק שלנו הוא על ההכרה בנו כילדיו של אבא, ולא על הכסף. ההכרה שהיינו כולנו משפחה אחת קטנה - אבא, אמא ושני ילדים. אבא אהב אותנו, ואנחנו אהבנו והערצנו אותו. נולדנו אל מציאות שבה ידענו שיש משפחה אחרת, עם אישה ושני אחים גדולים שמעולם לא פגשנו. למדנו לחיות עם זה בלי הרבה שאלות או מחשבות על זה שאנחנו חיים עם סוד שאסור ש'הם' יגלו. לא היה אכפת לנו שהם לא יודעים על קיומנו, אבא ואמא גם לא נתנו לנו להיכנס לתוך זה.
"המציאות היא שאנחנו ארבעה אחים למחצה, אבל למרות זאת הם לא קמים ואומרים: 'יש לנו אח קטן שגם הוא איבד את אבא שלו רק לפני חצי שנה. בואו נעזור לו ונחבק אותו'. אפילו כשאבא שלנו מת הם לא טרחו להודיע לנו".
הגר (64), קיבוצניקית, רחוקה מרחק שנות אור מהאישה הראשונה - פסיכולוגית משכונה ירושלמית אקסקלוסיבית. נטע (28), יועצת מס, וטום (26), איש מחשבים ובונה אתרים, חוששים כל העת לפגוע ב"היא" - האלמנה החוקית של האב וב"הם" - שני הילדים הבוגרים שמסרבים להכיר בקיומם. אך תחושת העלבון מבצבצת לא אחת במהלך השיחה.
יש בכם כעס על המשפחה האחרת?
טום: "אם יש בי כעס עליהם, זה רק על זה שניתקו לנו את המגע עם אבא. אנחנו מבינים שהם בטח היו בשוק חייהם, ושהיה להם קשה לקבל את הסיטואציה הזו. אני מבין אותם, שהם חיו בבועה במשך עשרות שנים והכל התפוצץ, אבל גם אני הילד שלו. גם אני רציתי לראות את אבא בפעם האחרונה, לקרוא קדיש ולהתאבל עליו". האם הגר מוסיפה: "אשתו הרשמית פסיכולוגית והיא היתה צריכה להבין את זה, וכל עניין המחלה שהפכה לתירוץ הוא בולשיט אחד גדול".
נטע: "היתה לי איזו תקווה, שאם כבר יש סיטואציה כזו, הם ייקחו את זה לצד היפה. כי זה כבר קרה, ואנחנו, הילדים בשני הצדדים, לא האשמים פה. זה ברור. זה לא שציפיתי שנחגוג את החגים יחד, אבל הקרירות הזו והעוינות הזו - היו לי מוזרות ואפילו פוגעות. הם אשכרה מחקו אותנו, כאילו אנחנו ילדים בלי אבא. מבחינתם, אם לא היינו חיים זה היה הכי טוב. וחבל. כי כולנו הילדים של אבא".
פגשתם אותם מאז?
"בתום השבעה", משחזרת נטע. "עלינו שלושתנו לקבר של אבא ובמקרה פגשנו שם את המשפחה האחרת שלו. אמא זזה הצידה וטום השלים את המניין לבקשת הרב. כשהסתיימה התפילה, מישהו מהמשפחה הודה לטום על השלמת המניין, והאישה ה'חוקית' שעמדה ליד, שאלה אותו: 'מי אתה? למי באתם?', טום אמר את השם של אבא והיא שאלה: 'מה הקשר שלכם אליו?'.
"טום ענה: 'קרובים' והיא כבר הבינה לבד. כבר ירד לה האסימון. מה גם ששני הילדים שלה כבר נפגשו איתנו שלוש פעמים בבית קפה וידעו מי אנחנו. זה לא שבדיוק נחתנו מהחלל החיצון".
"לא קיבלנו שום דבר חומרי מאבא", מסבירה נטע בלי שמץ של ביקורת או כאב. "מעולם לא קיבלנו ממנו כספים או דברים חומריים. המתנות ממנו היו בסדר גודל של טרקטור או בובה. לא מעבר לזה. אמא גם לא רצתה. אנחנו רחוקים מלהיות המשפחה תאבת הבצע שרוצה למצוץ את הדם, את הנכסים ואת הכסף של המשפחה האחרת. זה לא אנחנו. אנחנו בסך הכל רוצים את ההכרה. את האמפתיה של השופט שיקרא את מה שיש לנו לומר ויבין שעומדת מולו משפחה. שיבין שגם אנחנו חלק מאבא. לא הגיוני שאנחנו קיימים, ובכל זאת הצד השני יתעלם מקיומנו וימחק אותנו, לא הגיוני שניעלם. זה לא עניין כספי בכלל, אלא עניין הקבלה וההסכמה שצבי הוא אבא שלי לא פחות משלהם. והמלחמה הזו, על הדבר הכי ברור, רק מכאיבה לכולנו".
האהבה מעל לכל
סיפור האהבה בין צבי להגר נצבע בזיכרונה בוורוד של רומנטיקנית חסרת תקנה. "פגשתי אותו בפעם הראשונה ב?1977. הוא היה אז עו"ד מצליח בן 47, ואני הייתי בת 22, קיבוצניקית שרק עזבה את הקיבוץ לעשר שנים. גרתי אז אצל חברה בקריית גת והוא טיפל לה בעניינים משפטיים. הוא היה גבר מרשים ומושך, אבל בואי לא ניכנס לזה. הוא לקח ממנה את הטלפון שלי. נפגשנו ומשם התגלגל העניין".
ידעת שהוא נשוי, שיש לו ילדים?
"הוא סיפר לי את זה מייד. אמרתי לו שנפסיק את הקשר ושהוא ימשיך להיות עם המשפחה שלו, אבל הוא לא הירפה, ואני מהר מאוד נעתרתי. לא תיארתי לעצמי לאן זה יתגלגל, אבל היה לי ברור שאני לא רוצה שהוא יתגרש למעני. היו לנו הרבה דיבורים על זה, ובסופו של דבר נוצר מצב שבו היינו נפגשים בסודיות פעמיים בשבוע בממוצע".
עברו לך בראש מחשבות על המשפחה שלו?
"תמיד. חשבתי על המקום שבו היא נמצאת והיה לי רע עם זה. אבל לא רציתי להיכנס לשם".
בדיעבד, היית חוזרת על זה שוב?
"ללא היסוס. האמנתי בו, אהבתי אותו, ואני עדיין אוהבת אותו בכל ליבי. הוא היה איש שהיה שווה להכיר. היו לי הצעות אחרות - שמעולם לא עניינו אותי ולא נעניתי להן. חוץ מזה, הוא זה שנתן לי את הדבר היפה ביותר והמשמעותי ביותר בחיי, שתי היצירות שלנו - הילדים.
"אני לא יודעת איך זה עבד, אבל זה עבד. היה לנו טוב מאוד יחד, הרבה כבוד ואהבה. היינו הרבה יחד, וכשלא היינו פיזית דיברנו הרבה בטלפון. הילדים לא נולדו מתוך סתם".
לא רצית שהוא יהיה רק שלך?
"זה היה טאבו שהוא לא עוזב את אשתו ושהם לא יודעים. היו זמנים שהוא מאוד רצה לפוצץ, כי היה קשה לו מאוד עם החיים הכפולים, אבל אני לא הסכמתי לגלות. פחדתי שהם ישנאו אותו. לא רציתי שהמשפחה שלו תיפגע, ושהם יענישו אותו בניתוק קשר או שיעשו לו את המוות, כמו שעשו לו אחרי שחלה, וכמו שעושים לנו גם אחרי מותו".
אחרי הגילוי, איך התמודדת עם ניתוק הקשר הכפוי?
"כאב נפשי עמוק. הניתוק ביני לבינו היה קשה מנשוא. ולכן המשכנו ללא ידיעתם להיות בקשר לעוד הרבה זמן".
נטע מתערבת במונולוג האוהב של אמה על הגבר של חייה: "את זה אני ממש לא מבינה. היא אהבה אותו ורק אותו, לא ראתה כלום בעיניים. בהערצה עיוורת. לי זה לא יקרה לעולם. אני בשום פנים ואופן לא הייתי מסכימה למערכת יחסים כזו. אני רוצה שבן הזוג שלי יהיה רק איתי ויהי מה".
טום דווקא חושב אחרת: "אני לא הייתי בסיטואציה הייחודית הזו, אז איך אני יכול לשפוט את ההורים שלי? יש יותר מדי משתנים, ואני לא יכול להיכנס לנעליים שלהם".
להגר חשוב להמשיך להסביר עד כמה הוא נוכח שם עבורם. "את השבתות והחגים שבהם הוא לא נכח - חגגנו עם המשפחה והחברים בקיבוץ. מעולם לא היינו בודדים. הוא בהחלט היה 100 אחוז אבא, 100 אחוז גבר, ואני אומרת את זה ללא טיפת התייפייפות. מעולם לא היו לי תלונות על זה".
גם הילדים "השניים" מדגישים שמעולם לא הרגישו בחסרונו של האב הסודי: "לא זכור לי אירוע מהילדות שאבא לא הגיע אליו", משחזרת נטע. "הוא לא היה שונה מאבא של כל ילד אחר בגן. מעולם לא הרגשתי חריגה. אם לא היה נוכח פיזית - אז טלפונית או במכתבים ובפתקים שהשאיר. הוא היה אבא מאוד מסור, מאוד אוהב, מאוד תומך. תמיד יכולתי להתקשר אליו, מתי שאני רק רוצה. לא היו מגבלות של יום, שעה, סופי שבוע".
טום מוסיף: "זה היה נראה לנו הכי טבעי שבעולם. לכן אנחנו לא מבינים מה מעניין ומה הופך את זה לחריג. המקום הזה היה הבית שלנו, הבית של אבא. כמו הרבה אבות אחרים. מה יוצא דופן בגבר שמגיע לבית שלו? אני יודע ומבין שלבנאדם רגיל קשה להבין את הדברים. אבל ככה זה נראה בעיניים שלנו".
"במשפחה השנייה יש לאבא שישה נכדים", מסכמת נטע, "הנכד הגדול שלו מבוגר מטום בחודשיים, לכן לאבא לא היו שתי משפחות עם ילדים לגדל, כי הם כבר היו גדולים".
על המחסור בנוכחות פיזית 100 אחוזים מהזמן פיצה האב במכתבים לילדיו. באחד המכתבים כתב לבנו הקטן על רגשות האשם שמציפים אותו: "לטום, בני שקיפחתיך שנים הרבה ואיני סולח לעצמי. התנהגותי כלפיך גובלת בהזנחה שלא התכוונתי לה. לא אדע במה אוכל לפצותך זולת החלטותיי שלא תמיד הצלחתי להגשים, להידבר איתך ולנסות להתקרב אליך... טום הנני אוהב אותך ומעריץ אותך... שלך, אבא".
במכתב אחר, שיועד שוב לטום, כתב: "אני בטוח שלו היינו נפגשים והיינו מתחרים ב'הורדת ידיים' היית מצליח ללא קושי. אני מאחל לך שתדע הרבה ימי הולדת שמחים ומה שחשוב יותר, מכיוון שבשנה יש 364 ימי לא הולדת, שאלה יהיו גם הם שמחים ופוריים. הרבה נשיקות וחיבוקים. אבא".
לא היו רגעים שחששתם שהוא ילך ולא יחזור?
טום: "אף ילד לא חושב את זה על אבא שלו, כשהכל רגיל ונורמלי". הגר: "אני מעולם לא פחדתי שהוא יקום ויברח, כמו שמעולם לא הרגשתי שאני מתפשרת על משהו".
אבל כשהסוד יצא נוצר נתק ולא הייתם לידו במותו.
נטע: "זה היה קשה נורא. הם לא יודעים, אבל המשכנו להיות איתו בקשר. גם אמא. הוא היה מספר כמה קשה לו להיות רחוק מאיתנו, והיינו בוכים יחד.
"כמה ימים לפני מותו חלמתי שהבת שלו מתקשרת אלי ומודיעה לי שהוא מת וזה הרגיש כל כך אמיתי. התקשרתי לאבא שלי, אבל היתה המולה גדולה בצד השני של הקו וניתקו את השיחה. יומיים אחר כך חברה שאלה אותי איך קראו לאבא ואם אני קוראת מודעות אבל. אמרתי לה את השם שלו והיא באה עם העיתון שבו המודעה על מותו. אף אחד לא הודיע לנו שהוא מת פחות משעה אחרי שאני התקשרתי אליו, למרות הסיכום שהיה לנו עם המשפחה השנייה שלו".
טום מסכם את העניין במילים חזקות שמעידות על הסערה המשתוללת בתוכו: "הם היו שם, והוא דאג להם כל הזמן, להם ולששת הנכדים, בזמן שאנחנו לא קיבלנו ממנו אגורה אחת. הוא מעולם לא תמך בנו כלכלית.
"אני רוצה שהם יישבו בסלון הבית המכובד שלהם, יקראו את הצד שלנו, את התחושות, את הזיכרונות, את האבידה הגדולה שלנו, ויפנימו - שגם אנחנו היינו בניו ועל זה כל המלחמה. אנחנו לא באנו לקחת 'להם' כלום, אבל המחיקה הזו פשוט לא הוגנת. אי אפשר כבר להתעלם מאיתנו יותר. אנחנו כבר לא עוד צל ברקע".
תגובה:
למרות הבקשות החוזרות ונשנות, אשתו, ילדיו ונכדיו של המנוח - מסרבים בכל תוקף להביא את גרסתם לפרשה. "אנחנו לא מעוניינים להתייחס או להגיב", מסרה הבת הבכורה. המשפחה ה"חוקית" של האב גם טרם הגישה תגובה כלשהי לרשם לענייני ירושה לקראת הדיון בפרשה.