לפני שנתיים פרץ באיראן גל מחאה חסר תקדים, שבמהלכו הביעו מיליוני איראנים אמיצים וחדורי תקווה שאיפות דומות מאוד לאלו שהיום אנו עוקבים בהערצה אחר התפתחותן בעולם הערבי: שאיפות פשוטות, בלתי ניתנות לדיכוי, שאיפות אוניברסליות לחירות, לצדק ולכבוד.
למרבה הצער, איראן פנתה מאז לדרך אחרת, דרך ללא מוצא. דרך של דיכוי ושל אוטוריטריזם, של הסתגרות ושל בידוד. במילים אחרות, הדרך שאותה כל צעירי המזרח התיכון דוחים מכל וכל.
לכן אסור שנשכח את איראן. בשנתיים האחרונות מצב זכויות האדם שם אינו מפסיק להידרדר, כפי שאנו למדים מריבוי הדיווחים על מעצרים המוניים, על עינויים ועל אלימות כלפי עצירים, על הטלת עונשים שרירותיים ועל ריבוי עונשי מוות, שמספרם כבר הגיע ל-300 מתחילת השנה.
אסור שנשכח את איראן, שבה הפגיעה בחופש המידע והביטוי הפכה לשיטתית: פיקוח וצנזורה על האינטרנט, מעצר עיתונאים והטלת עונשי מאסר על פעילים פוליטיים, ובהם הבמאי ג'עפר פנאהי, שנגזרו עליו שש שנות מאסר ונאסר עליו לעסוק ביצירה קולנועית למשך 20 שנה. או, למשל, עו"ד נסרין סוטודה, המרצה עונש מאסר של 11 שנים.
אסור שנשכח את איראן, שבה השלטונות מונעים מעמם את הזכות לקיום הפגנות שלוות, ושבה מנהיגי תנועות האופוזיציה, חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי - האחד ראש ממשלה לשעבר והשני יו"ר הפרלמנט לשעבר - מוחזקים בבידוד תוך כדי התעלמות מהחוק.
גם לצעירים באירן יש זכות לחופש
כמי שנאמנה לערכיה, צרפת אינה יכולה לשתוק לנוכח הידרדרות כזאת במצב זכויות האדם היסודיות. באיראן, כבמקומות אחרים, לא תיתכן כל פשרה כשמדובר בחירויות הפרט הבסיסיות ביותר, בחופש הדעה, בחופש הביטוי ובזכות לקיים הפגנות שלוות; לא תיתכן כל פשרה על ההגנה על כבוד האדם באשר הוא. ערכים אוניברסליים אלו, שעמי כל האזור, כולל איראן, נאבקים עליהם באומץ כה רב, הם ערכיה של צרפת.
זו התפיסה שהנחתה את צרפת כאשר החליטה, ביחד עם שותפותיה באירופה, להטיל סנקציות על 32 ממנהיגי הדיכוי באיראן. זו התפיסה שמכוחה אנו קוראים לשלטונות איראן לכבד את חופש הביטוי, לשחרר מיד את כל האסירים המוחזקים באופן שרירותי ולהשיב למוסאווי ולכרובי את חירותם המלאה.
שלילת שאיפותיו של העם האיראני והמשך תוכנית הגרעין ללא ייעוד אזרחי אמין, ותוך הפרת החוק הבינלאומי, מובילים לנידויה של איראן מקהילת העמים. לנוכח בחירותיהם של מנהיגי איראן, לא נותרה לקהילת העמים כל ברירה אלא להחריף את הסנקציות נגדם.
הדבר מצער אף יותר ביודענו שאיראן הייתה יכולה לתפוס באזור מקום מרכזי, אשר מגיע לה באופן לגיטימי, כיורשתה של ציוויליזציה בת אלפי שנים הזוכה לכבוד ולהערצה מצד כולם. ממשלת איראן הייתה יכולה לטוות קשרי ידידות ושיתוף פעולה עם צרפת. הדבר מחייב, עם זאת, שהיא תבחר בפתיחות ולא בהסתגרות.
בתקופה זו, שבה צעירי העולם הערבי זוכים סוף סוף בחופש, ברצוני לומר כי איננו שוכחים את העם האיראני וכי מחשבותינו נתונות גם לו, ובפרט לדור הצעיר, שגם לו הזכות לעתיד של חופש.
*הכותב הוא שר החוץ של צרפת.
תירגם מצרפתית: ליאור יחיאלי, ישראל היום