אפשר להעריך שגם היום רובנו לא נתרגש מתרגיל העורף הלאומי. כאשר הצופרים ייללו ב-11 בבוקר ובשבע בערב, חלק מכריע מהאוכלוסייה לא יזכור שיש תרגיל, ומי שכן זוכר - יחכה שהם ישתתקו. רק מעטים יעשו את הדרך למקלט או למרחב המוגן, מעט מדי במדינה שהעורף שלה מאוים תמידית.
אפשר לראות באדישות הרחוב נקודת זכות: הציבור הישראלי רוצה לחיות. אל תטרידו אותו עם תרגילים וצפירות, תקראו לו רק במקרה של אזעקת אמת. הוא כבר יידע אז מה לעשות, או לפחות יידע לשאול.
אפשר לראות בכך גם נקודת חובה: הציבור חי בבועה. הוא מנותק מהאיומים סביב ולא מפנים שעשרות אלפי טילים ורקטות מכוונים בכל זמן לכל נקודה בישראל. ברגע האמת לא יהיה לו זמן לשאלות. תרגול על יבש עכשיו יציל חיים כשטילים ייפלו מסביב.
יש לא מעט היגיון בשני הטיעונים. ממילא נתונה לאזרח הזכות לבחור - ברצותו יתכונן, ברצותו יעצום עיניים לסכנה.
זכות הבחירה הזאת ששמורה לכל אחד מאיתנו לא נתונה לרשויות: הן חייבות להיות מוכנות כדי שלא תחזור ההפקרות שהיתה בטיפול בעורף במהלך מלחמת לבנון השנייה. הרבה מלקחי 2006 הוסקו והוטמעו, בעיקר בצד הביטחוני - פיקוד העורף שיפר בחמש השנים האחרונות את יכולתו בצורה מרשימה.
הפערים במוכנות הרשויות - מדאיגים
הבעיה נותרה בצד האזרחי. בתפקוד הבעייתי של חלק ממשרדי הממשלה, בריבוי החוקים, בהיעדר הסמכות של המשרד החדש להגנת העורף לפקוד על משרדים אחרים מה לעשות בחירום. ממילא לא ברור כמה זמן יחזיק המשרד הזה מעמד, בהיותו נסמך על שולחנו של משרד הביטחון, שכמה מבכיריו (ולא רק הם) מנסים לחבל במהלך לידתו של הגוף שאמור להציל חיים, פשוטו כמשמעו.
אפשר לקוות שראש הממשלה ינצל היום את ישיבת הקבינט המיוחדת, שתכונס ב"בור" הפיקוד הממשלתי החדש בהרי ירושלים, כדי לעשות סדר במוקדי התבערה שנותרו. מי כמוהו לדעת שמה שלא ייעשה עכשיו, בימות שיגרה, יתברר בהמשך במשרדו של מבקר המדינה.
תוצאות המלחמה הבאה ייגזרו במידה רבה מיכולת העמידה של הציבור בעורף. אדישותו היום צריכה אולי להטריד, הפערים במוכנות הרשויות - בתוכניות, בסמכויות, בתקציבים - מדאיגים הרבה יותר. כדאי לתקנם לפני שתגיע אזעקת האמת.