פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על הטרגדיה של פולארד

      בשבת האחרונה נמסר כי פרופ' מוריס פולארד, אביו של ג'ונתן פולארד, המרגל הישראלי הנמק כבר יותר מ-25 שנים בכלא האמריקני, נפטר. פולארד הבן, שביקש לראות את אביו לפני מותו, נענה בסירוב. גם להלוויה שהתקיימה הוא לא קיבל אישור להגיע.

      סיפורו של פולארד הוא טרגי, ולא רק כי מדובר בסוג של התעללות מתמשכת של מדינה, מעצמה, באדם פרטי. האמת צריכה להיאמר: מבחינת האמריקנים, פולארד פשע נגד מדינתם ועל כך הוא נענש, ואי אפשר שלא להבינם. אולם מה שחורה בסיפור הזה הוא שככל שחולפות השנים כך מתגלה המציאות, ולפיה פולארד הוא קורבן של התנגשות אינטרסים.

      פולארד כבר אינו אדם פרטי שעונשו החריג מעלה תמיהות לגבי המוסר האמריקני. פולארד הוא קורבן של מאבקים בין מעצמה, בעלת אינטרסים ברורים משל עצמה, לבין מדינה ידידותית וקרובה למעצמה, שלא יכולה להתאים את עצמה באופן מוחלט לאינטרסים של המעצמה, שבימים כתיקונם משמשת בעלת בריתה, אבל היא גם מתקשה לצאת נגדה למאבק.

      התעמרות לשמה

      פולארד פעל במדינה ידידותית ולא סיכן את ביטחונה של ארה"ב. בכל זאת, מבחינת ארה"ב הוא מעל באמון שניתן בו ולכן הואשם בריגול ונשפט למאסר. עד כאן הכל ברור ומוצדק. אלא שברגע מסוים הסיפור של פולארד פרץ את גבולות המקרה האישי והפך לפרמטר בולט במשוואת היחסים בין ישראל לארה"ב, כאשר האמריקנים מחזיקים בו כקלף מיקוח ובן ערובה, המזכיר לישראל כי לחוסר הצייתנות לדרישות של הידידה הגדולה יש גם מחיר, מחיר כואב שפוגע בעצב יהודי חשוף - פדיון שבויים.

      בשונה מהמקרה של דרייפוס, אין מדובר פה באנטישמיות. פולארד, כאמור, אכן ביצע את העבירות שבגללן נשפט. אך עם זאת, הסירוב האמריקני העיקש לחון אותו, גם לאחר פרק הזמן הממושך שבו הוא כלוא, וגם לנוכח מצבו הבריאותי, כואב. יתרה מכך, ההתעקשות לא לאפשר לו לצאת מהכלא, אפילו לכמה שעות כדי לאפשר לו להיפרד מאביו, מעיבה על היחס החם כלפי ישראל והעם היהודי. מוזר לומר זאת, אבל התנהלות הממשל האמריקני כלפי פולארד וישראל מזכירה במידה רבה את קו הפעולה שנקט הממשל הסורי בסוגיית המרגל אלי כהן. שום דבר שקשור לעונש, אלא התעמרות לשמה.

      בתווך נמצאים יהודי ארה"ב, שמצד אחד כמהים לשחרורו של פולארד ומצד שני מתקשים להוביל מאבק פן ייחשדו כי נאמנותם היא קודם כל לישראל ורק אחר כך למדינתם, כפי שאנטישמים רבים מנסים להאשים.

      חרף העובדה שלישראל יש אינטרס ברור לא להתנגש בממשל האמריקני, יש למדינה, ששלחה את פולארד למשימה, חוב כלפי אדם שפעל לטובת צרכיה הביטחוניים, יהיו מניעיו אשר יהיו. טוב עשתה ישראל כששיגרה בקשות רשמיות לאמריקנים לשחררו. ארה"ב היא אכן ידידתנו הגדולה במובנים הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים העמוקים ביותר, אך עדיין, אין פירוש הדבר שלארה"ב יש הזכות להתעמר באזרחים ישראלים כנקמה על חוסר שביעות הרצון של הממשל האמריקני מפעולותיה של ממשלה ישראלית זו או אחרת.