דרושה אלטרנטיבה מדינית

עבור מי שמבקש לקדם משא ומתן לשלום על בסיס קווי 67', ציפי לבני, מנהיגת קדימה ויו"ר האופוזיציה, לא עומדת באתגר המדיני. הוכחה לכך ניתנה בשבוע שעבר בעת דיון בכנסת, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו מילכד אותה בשאלות ישירות מנוסחות בעברית פופולרית באשר לעמדותיה המדיניות. שאלותיו היו נכונות, כי אם קדימה מתנגדת להנחותיו המדיניות אכן ראוי שתאמר זאת בריש גלי. ואם קדימה תומכת בעמדותיו, עליה להסיק מסקנות פוליטיות.

נכון שהדילמה קשה. אבל להיות אופוזיציה מחייב להציג ניסוחים חיוביים וברורים לעמדה חלופית, ולא רק טענות על הנזק שמוסב לישראל בעולם עקב מדיניות הממשלה. אין די רק באזהרה מפני "ספטמבר השחור". היות שאיני טירון פוליטי, אני מבין שהשתמטותה של קדימה מתשובה לשאלות נתניהו נבעה ממצוקה אלקטורלית חזויה אם תענה ברורות.

אבל זה טיוח של עבודת האופוזיציה. ממשלת ישראל החליטה בכוונת מכוון לוותר על תהליך השלום ולשרטט קווים אדומים שאין בלתם. הממשלה יודעת שקווים אלו יאחדו את רוב הכנסת והם מקובלים על חלקים נרחבים בציבור, אבל תפקיד האופוזיציה הוא לבטא את האמת האחרת ולהשיג לה תמיכה בציבור הרחב לעת בחירות. הנחת היסוד של האופוזיציה חייבת להיות שונה.

ישראל ללא שלום היא ישראל ללא עתיד. לא כלכלי, לא חברתי ולא מדיני. עשיית השלום אינה נושא שאמור לעניין רק את אובאמה, סרקוזי ואבו מאזן. השלום הוא נושא מרכזי בקביעת עתידנו בלב עולם עוין.

ייתכן שהחבירה בין פת"ח לחמאס תיצור מצב חדש, אבל החשש של הממשלה אינו מכך שפת"ח יתחיל לדבר כחמאס, אלא שחמאס ידבר כפת"ח וישנה חלק מעמדותיו. לבני חייבת לדעת שהסיסמה הקונצנזואלית הכל כך קוסמת, ולפיה על הפלשתינים להכיר במדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, לא עלתה מעולם בצורתה זו.

הסכסוך הוא אידיאולוגי ואותו לא נוכל לפצח. על אמונות קשה להתפשר. אבל בכל הנוגע לרצון להגיע לדו-קיום, אפשר להגיע לעמק השווה. האם הימין הישראלי צריך להכיר במדינה פלשתינית בתוך גבולות ארץ ישראל כי זה מגיע להם מכורח האמת ההיסטורית? לא - זה צעד פוליטי הנובע משיקולים אסטרטגיים. כך גם הפלשתינים ביחסם לישראל.

האופוזיציה צריכה להילחם בדמגוגיה, בהשטחת האמת ובהצגת החלופות האחרות. האמירה שאין פרטנר לשלום - אין מייאשת ממנה. אנו זקוקים לממשלה שתעמיד את השאיפה להסדר בראש מעייניה, ולא לממשלה שרוצה להשיג הסכמה פנים-ישראלית למהלכים שיקשו על ישראל בעתיד.

גם בנושא ירושלים יש מקום לפשרה. חלקים גדולים של העם מוכנים לפשרה כזו לעת שלום. בנושא ירושלים עלינו לדרוש את הגישה החופשית למקומות הקדושים, ריבונות בכל השכונות היהודיות בירושלים וריבונות פלשתינית בשכונות הערביות.

בעם יש שני זרמים עיקריים והם לא בהכרח ימין ושמאל. יש זרם שאינו רוצה הסדר ומשתמש בכל דרך למנוע התקדמות. זו זכותו וזו אמונתו. הזרם השני מוכן לפשרה רצינית, ומחכה לאלטרנטיבה ברורה ושונה מזו שמציעה האופוזיציה הנוכחית לממשלה.