המשורר נתן זך השווה בשבוע שעבר את בחירתו של ראש ממשלת ישראל בבחירות דמוקרטיות לבחירתו של היטלר בגרמניה. אין ספק כי התואר חתן פרס ישראל אינו ערובה לתבונה, לנימוסים ולדרך ארץ. לעיתים השאיפה לעשות כותרת ולעורר גלים חזקה מכל מעצור מוסרי וערכי. דבריו של זך אינם רק פגיעה בראש הממשלה, אלא עלבון לכלל אזרחי מדינת ישראל שבחרו בבחירות דמוקרטיות את הנהגת המדינה. אבל מבחינת זך, אזרחים שאינם חושבים ומצביעים כמותו וכמו חבריו ממילא אינם ראויים מצידו להתייחסות רצינית, הם הרי לא מבינים דמוקרטיה מהי.
אין לי עניין לעסוק בנתן זך ובהגיגיו. הסוגיה המטרידה היא השימוש הציני של גורמים קיצוניים בחברה הישראלית בזיכרון שואת יהודי אירופה כדי לשרת מטרות אידיאולוגיות. השימוש הזה יוצר זילות של זכר השואה. שואה שהיתה רגע אפל וחשוך בתולדות האנושות. רגע שבו אומה נאורה לכאורה, שעם בניה נמנו קאנט, הגל וניטשה, קמה להשמיד, להרוג ולאבד את העם היהודי.
הראשון שהניף את דגל ההשוואה בין הנאציזם לאירועים אקטואליים במדינת ישראל היה הכהן הגדול ומורה הדרך של השמאל הרדיקלי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ. הוא, אביהם הרוחני של הפוסט-ציונים, הרואים בשיבת ציון ובהקמת מדינת ישראל מעשי כיבוש, נישול, גירוש והגליה - תיאר את פעולות המדינה במושגים הלקוחים מתוך תיאור פעולותיהם של הנאצים כלפי היהודים.
ליבוביץ כינה את חיילי צה"ל המשרתים בשטחי יהודה ושומרון "יודונאצים". אמירה פרובוקטיבית שהתירה את דמה של השואה לשימוש פוליטי. אמירה זו נתנה את האות להתרת הרסן ולהסרת המגבלות שאזרחי ישראל קיבלו על עצמם באזכור השואה. ההשוואה שנעשתה בין חיילי צה"ל לבין הנאצים היתה ביטוי לשפל ולתהום שנפערה בין רובו הגדול של הציבור בישראל לבין קבוצת אנשי רוח ותקשורת המנותקים מהוויית החיים בישראל.
הקלות של הדבקת הכינוי "נאצים"
חשוב להדגיש כי למרות מניות היסוד שיש לשמאל בהכחשת השואה ובזילות מעמדה, גם קבוצות בימין נסחפו לתוך המערבולת. זאת, מתוך הערכה כי זיכרון השואה בתת המודע הקולקטיבי של החברה הישראלית יכול להניע את הציבור להזדהות ולהתחבר. כך היה, למשל, בימי המאבק נגד ההתנתקות, כאשר קבוצות ממפוני גוש קטיף נשאו טלאי כתום על בגדיהם והשתמשו בביטויים הלקוחים מתוך זיכרון השואה. שלטים ועליהם ביטויים דוגמת "יודנרט" ו"גירוש שווה שואה" בלטו באירועים.
גם אצל החרדים יש תופעה דומה. מיליונים מאחינו שנספו בשואה היו מזדעזעים לו ידעו כי נכדיהם מכנים את שוטרי מדינת ישראל בכינויי גנאי, ובהם נאצים. זהו שימוש נלוז בזיכרון השואה, בייחוד כשהוא נשמע דווקא כאשר השוטרים באים להגן על תושבי השכונות החרדיות מידי פרחחים. הקלות של הדבקת הכינוי נאצים מעוררת חלחלה.
ישראל, עם כל הקשיים, היא דמוקרטיה למופת. חופש הביטוי בה הוא ערך עליון. דווקא משום כך חשוב שנגביל את עצמנו בשימוש ציני ומיותר בזיכרון השואה. רבים מאויבינו, הקמים עלינו לכלותנו, מבקשים לעשות זאת גם באמצעות הכחשת השואה. בל נעזור להם.