פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יום הדין: ארה"ב תפשוט את הרגל?

      מדינות אינן פושטות את הרגל - זו, לפחות, היתה התיאוריה המקובלת. אך לא עוד. יוון היא כפסע מחידלון פירעון. גם פורטוגל אינה רחוקה מכך, ואולי גם ספרד. אך האם אפשר להעלות בכלל על הדעת שארה"ב, הכלכלה הגדולה ביותר בעולם (פי שניים מסין) תלך בעקבותיהן? יש היום כלכלנים, אמנם עדיין מעטים, שבפירוש מדברים על אפשרות הבלהות הזאת. הנתונים מדברים בעד עצמם: הן החוב הפנימי והן זה החיצוני בארה"ב הגיעו לממדים חסרי תקדים והם ממשיכים לתפוח - ולא נראים באופק צעדים נחרצים שיהיה ביכולתם לשנות את המגמה. אמנם לארה"ב יש יתרון על מדינות אחרות - היא מדפיסה דולרים, והדולר הוא עדיין המטבע הבינלאומי העיקרי - אך מה יקרה לדולר אם נושיה של ארה"ב יגיעו למסקנה שזו אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה? גם עבודתן של מכונות הדפוס עלולה להיפסק, אם כתוצאה מהגבלות חוקיות ואם כי הדולרים האלה, שיש מי שמכנה אותם היום "כסף מונופול", פשוט לא ייצגו עוד ערך כלכלי אמיתי.

      באיחוד האירופי יש, כידוע, תיקרה לחובות ולגירעונות התקציביים שחברותיו רשאיות לקחת על עצמן; בארה"ב הקונגרס קובע את הרמה המותרת של תיקרת החוב הלאומית - ותיקרה זו עומדת עכשיו על 14.3 מיליארד דולר, פחות מהחוב בפועל. אם הרף הזה לא יועלה עד תחילת חודש אוגוסט, אמריקה אכן תהיה חדלת פירעון - וההחלטה אם להעלות את הרף, כאמור, בידי הקונגרס. בבית הנבחרים שולטים, כידוע, הרפובליקנים. משנתם הכלכלית חד-סטרית: יש לקצץ גירעונות ולא לפתוח יותר את הצרור הנקוב בלאו הכי.

      ימשיכו ללכת על הסף

      בנוסף, יש להוריד מיסים כדי לעודד השקעות וצמיחה. הקרב בעניין זה עדיין לא אבוד מבחינת הממשל, שכן ייתכן שהרפובליקנים יתרצו ברגע האחרון, תמורת ויתור ממשלי בעניינים אחרים. אך בכל מקרה זו תמשיך להיות הליכה על הסף. המחלוקות בנושא הכלכלי הן לב העימות הפוליטי בארה"ב: הדוגלים בהרחבה תקציבית ובמעורבות רבה יותר של הממשלה בכלכלה - בעיקר הדמוקרטים אך לא רק הם - טוענים שבהזרמת סכומי כסף גדולים למשק האמריקני יימנע משבר כלכלי נוסף שעלול להיות אף חמור מקודמו. לטענתם, רק כך ייווצרו מקומות עבודה חדשים, השוק הפנימי והיצוא האמריקני יעלו מדרגה, וכתוצאה מכל אלה תגבר גם גביית המיסים (שאת שיעוריהם יש להעלות ממילא). אז, לשיטתם, הכלכלה תתאושש. המתנגדים לגישה זו - בעיקר הרפובליקנים אך לא רק הם - סבורים שדווקא מדיניות זו היא אם כל חטאת. כלומר התקציבים הציבוריים האדירים הם שהביאו למצוקות הנוכחיות. הם יוצאים נגד היוזמות להרחבה תקציבית, ובהן רעיונות כמו רפורמת הבריאות הבלתי פופולרית של אובאמה שתעלה למשלם המיסים האמריקני בשנים הקרובות טריליונים נוספים. לקצץ - זו הקריאה שבפיהם, ונראה שסיסמה זו מקובלת גם על חלק גדול של אזרחי ארה"ב.

      מוקד הוויכוח הוא האבטלה. ובעניין זה "לא לוקחים שבויים", שכן שני הצדדים, דמוקרטים כרפובליקנים, יודעים שזה מה שיכריע כנראה את הבחירות לנשיאות. בחודש שעבר נרשמו 14 מיליון מובטלים, 9.1 אחוזים מכוח העבודה. לא נוצרו מקומות עבודה חדשים כמעט בשום מגזר של המשק, בתחום השיכון והדיור התחדשה ההידרדרות, והנתונים מצביעים על אפשרות שגם הצמיחה בחודשים האחרונים תיבלם שוב. ההיסטוריה האמריקנית מראה שמאז אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת שום נשיא לא הצליח להיבחר מחדש אם שיעור האבטלה עלה מעל 7.1 אחוזים. בעייתו של אובאמה היא שלפחות בטווח הקרוב אין לו כמעט אמצעים לשנות את המגמות השליליות במשק, לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה כלכלית. גם הבנק הפדרלי אינו יכול עוד להוריד את הריבית שממילא נושקת לאפס. יש גם מי שמאשימים אותו, בעיקר בשמאל, שהוא אינו מפגין מנהיגות נאותה ואינו נוקט צעדים שבכל זאת עומדים לרשותו. גם לרפובליקנים אין, כמובן, תרופות פלא - אך בינתיים חובת ההוכחה היא על הממשל ועל העומד בראשו. כפי שהפרשן הליברלי ריצ'רד כהן כתב ב"וושינגטון פוסט": "ספק רב אם המדיניות המזרח-תיכונית שלו תעלה לנשיא אובאמה בהפסד בבחירות, אך הכלכלה היא עניין אחר".