פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יזכור: אלוהים של כולנו

      לאחר שנים של לבטים בין שני הנוסחים השונים נפלה השבוע החלטה. הרמטכ"ל בני גנץ החליט כי תפילת ה"יזכור" לחללי צה"ל, תפילה הנאמרת בטקסי ההלוויה והזיכרון הממלכתיים, תיפתח במילים "יזכור אלוהים" ולא ב"יזכור עם ישראל".

      מובן שהחלטה זו אינה יכולה להתקבל בתמימות דעים. זה טבעי, ואכן מייד הוצת פולמוס בין הדתיים, מצדדי ההחלטה, לחילונים, מתנגדיה. זהו הד לפולמוס ישן נושן המלווה את החברה הישראלית מיום הקמתה של המדינה, אז סערו הרוחות מהוויכוח בין הדתיים לחילונים על מקומו של הקב"ה במגילת העצמאות, עד שנמצא הניסוח המפשר בדמות "צור ישראל".

      למעשה, שורשיו של הוויכוח הם בימי ראשית ההתיישבות. גם אז סימלה תפילת ה"יזכור" את הרצון ליצור דת חילונית-לאומית חדשה, והיה זה ברל כצנלסון, עורך העיתון "דבר", שנטל את תפילת ה"יזכור" המסורתית ועידכן אותה לטובת הנצחת לוחמי תל חי, ובראשם יוסף טרומפלדור, שנפלו בקרב על היישוב בחורף 1920.

      כך שמבחינה זו, מעשהו של גנץ אינו חידוש גדול, אלא רק השבתה של התפילה למקומה המקורי - תפילה דתית.

      70% מאמינים באלוהים

      אלא שיש לשער כי לא על כך מתעורר הכעס החילוני, כי אם על הניסיון של הכוחות הדתיים בצבא - ומייד יקום גם מי שיזכיר את עברו הדתי של הרמטכ"ל - לנסות לעצב את הצבא על בסיס ערכים יהודיים דתיים העומדים בניגוד להשקפת העולם החילונית.

      ראשית, כדאי לציין כי ההחלטה הזו התקבלה לאחר ביצוע סקרים שונים שבדקו את מידת האמונה של אזרחי ישראל וגילו כי שבעה מכל עשרה ישראלים הצהירו על עצמם כמאמינים באלוהים. מכאן אפשר להסיק כי המצב בקרב חיילי צה"ל זהה. ומבחינתם, אם יש מישהו שבכלל זוכר את נשמות המתים, הרי זהו אלוהים.

      ויותר מכך, באמירת "יזכור אלוהים" אין כפיית אמונה או דרישה לשינוי תפיסת עולם. ובדיוק כשם שאנו יכולים לדרוש מחייל דרוזי או מוסלמי לקבל את ההמנון ואת דגל המדינה, המבטאים את צביונה היהודי, גם אם סמלים אלה נוגדים לכאורה את אמונתו הדתית, כך יכולים גם החילונים לקבל את הקביעה של הרמטכ"ל, ולא לראות בה מעשה שנועד לפגוע בזהותם.

      ואם דעתם אינה נחה, הנה הצעה לפשרה: משמעות המילה "אלוהים" היא שופט, כפי שמלמד הפסוק בספר שמות: "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר".

      על כן יוכלו החילונים לראות בתפילה כמי שממוענת לישות מוסרית נשגבה המסמלת מבחינה אלגורית את מידת הצדק בעולם. כלומר, מבקשים אנו כי הצדק של הקיום היהודי הלאומי, שלמענו נלחמו אותם חללים ושבעטיו גם נפלו, הוא שיזכור וגם יזכיר זאת לנו. ועל כך יש להניח שאין ויכוח.