הריכוזיות חולבת את הציבור

מחיר הקוטג' הפך בבת אחת לסמל - ובצדק. זינוק של עשרות אחוזים במחיר הגבינה הזאת הותיר את הציבור נדהם. בפרסומות מספרים לנו על הבית הלאומי והנוסטלגיה והשד יודע מה. הכל בקופסת הקוטג'. בשטח עובדים בשיטה הכי ישראלית שיש: שיטת מצליח. 8 שקלים לגביע קוטג'? למה לא. מחר ננסה 9 שקלים. יעבוד? נגיע גם ל-10 שקלים. עם בית כזה, עדיף להישאר הומלסים.

הציבור בארץ נעשק בגלל ריכוזיות שחונקת לו את הכיס - ונמאס לו. גם כאן יש הרבה אשמים, אבל עובדה פשוטה היא שישראל היא כלכלה קטנה וצפופה, ויש בסך הכל שתי רשתות שיווק גדולות ושניים-שלושה יצרני מזון. אותם יצרני מזון מרוויחים הון עתק, ואנחנו יודעים את זה כי יש דו"חות כספיים ואפשר לעיין בחלק מהם. יש גם מספרים שבהם נמכרים הגופים הפרטיים כמו תנובה. כשעברה המחלבה הלאומית מיד ליד, מדובר היה בשווי של מיליארדים. כל המיליארדים האלה משקפים רווחיות עתידית, כלומר המשך היכולת לחלוב את הציבור.

צעדי המחאה בפייסבוק הם אות ברור לכך שיש רצון לשינוי. מנגד, הצעדים נראים אווריריים. אז מה אם 50 אלף או 80 אלף איש עשו "לייק" נגד גבינת קוטג' בפייסבוק? אם זה יימשך ככה, רובם יקנו קוטג' וישכחו מהסיפור עוד כמה חודשים. כבר כעת מרואיינים רבים קונים את הקוטג' - ובוכים על מחירו. קונים ובוכים.

עד שהמחאה תתארגן, מי שצריך ויכול לשנות דברים הוא המדינה - הגוף היחיד שיכול לעמוד מול הדואופולים שמשחקים לנו עם האוכל. הכנסת והממשלה צריכות לחשוב על דרכים לשכלול התחרות. אם זה אומר שצריך להחזיר את הפיקוח, יש להחזיר אותו. כי ראינו שכשהוסר, לא קיבלנו שום תחרות. צריך לחזור ולפקח בצורה אפקטיבית - או שאפשר לפתוח לגמרי את השוק ליבוא מקביל של מוצרי חלב. תחרות אמיתית, ולא מבצע ליומיים, היא צעד חברתי צודק.