מדי כמה חודשים, כשלפרשנים ישראלים וזרים ולפוליטיקאים מהשמאל אין משהו מקורי וחדשני להציע בתחום המדיני, הם מוציאים מהבוידעם את תוכנית השלום הערבית מ-2002, מנערים מעליה את האבק ומנסים לשכנע את הציבור. בין מחוסר ידיעה ובין מכוונה להטעות, רבים גם מבלבלים בין היוזמה הסעודית לתוכנית השלום הערבית. כדאי, אפוא, לעשות סדר: אף שיש ביניהן נקודות משותפות, העובדות הן כדלקמן:
ב-2002, זמן קצר אחרי הפיגועים במגדלי התאומים, העלה מי שהיה אז יורש העצר הסעודי, ועכשיו המלך עבדאללה, בראיון לפרשן תום פרידמן שורה של רעיונות והצעות לכינון שלום בין העולם הערבי לישראל (היו מי שהתבדחו אז שלא ברור אם היתה זאת יוזמתו של עבדאללה או של פרידמן). מכל מקום, כוונתו של עבדאללה היתה ברורה: לשכך את הזעם ששרר באמריקה כלפי ממלכתו בעקבות מעורבות סעודים בפיגועי 11 בספטמבר על ידי מהלך יוצא דופן של יחסי ציבור. העקרונות שהועלו על ידיו התמצו בנסיגה ישראלית מכל השטחים שתפסה ישראל ב-67', "בהתאם להחלטות האו"ם", כולל בירושלים. כמו כן הציע הקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים, וכל זאת תמורת נרמול מלא של היחסים בין העולם הערבי לישראל.
ברור שגם תביעות אלה לא יכלו להיות מקובלות על ישראל, אך לו הן היו מועלות אז (או עכשיו) כנושאים למו"מ, ללא תנאים מוקדמים, שבמסגרתו גם אנחנו היינו מעלים את עמדותינו והסתייגויותינו - אפשר היה אולי לראות בכך צעד לקראת השלום. לכך כנראה התכוון שמעון פרס כשקרא לפני שלוש שנים בעצרת האו"ם למלך עבדאללה "לחדש את יוזמת השלום שלו".
הליגה הערבית מעוותת את החלטות האו"ם
אך מה שהיום מנופפים בפנינו הוא כלל לא אותה יוזמה סעודית, אלא התוכנית הערבית שאושרה בוועידת הליגה הערבית בביירות, גם היא ב-2002. לתוכנית זו נוספו סעיפים ותביעות שהפכו את התייחסותה לנושא השלום לאחיזת עיניים. ראשית, אין מדובר בתוכנית שלום או במצע למו"מ, אלא זהו תכתיב, בבחינת כזה ראה וקדש, לפינוי של כל שעל אדמה שמעבר לקו הירוק, כולל בירושלים, לנסיגה מלאה מרמת הגולן ול"החזרת" הפליטים הפלשתינים לפי החלטה 194 של האו"ם. לפי הפירוש הערבי של ההחלטה, היא אינה נבדלת מזכות השיבה הידועה, כלומר חזרה לישראל (אירועי יום הנכסה משתלבים בדרישה הזאת).
לכל אלה, כאמור, נדרשה ישראל להתחייב מראש, כתנאי מוקדם לעצם פתיחת המגעים עימה. לפי דרישת דמשק, ישראל גם נתבעה למסור את חופה המזרחי של הכנרת לסוריה, בניגוד לחוק הבינלאומי. זאת ועוד, בעוד דבריו של עבדאללה התייחסו באופן כללי להחלטות האו"ם, תוכנית הליגה הערבית מעוותת את ההחלטות האלה. הרי החלטות 242 ו-338 אינן דורשות מישראל נסיגה מכל השטחים, ואף קושרות את שרטוט הגבולות בשיקולי ביטחון (אפילו הנשיא אובאמה בנאומו האחרון קבע שהגבול העתידי יהיה שונה מקווי 67', כפוף למו"מ ולחילופי שטחים).
איש אינו מקל ראש בחזות המדינית הקשה שבפניה אנחנו עומדים, אך העלאת מצגות שווא לגבי יוזמות שלום ערביות מדומות או רעיונות סרק כמו "להכיר עכשיו במדינה הפלשתינית ולפתוח מייד במו"מ עם אבו מאזן" (פואד בן-אליעזר), בשעה שכל מטרת המהלך הפלשתיני היא להימנע ממו"מ, משולה לאלה המשחקים ב"נדמה לי". למעשה, הם לוקים בחוסר הבנה מוחלט של המציאות המדינית.