ארדואן: מה היה אומר אטאטורק?

בועז ביסמוט

כמו כל מנהיגי העולם, גם ראש ממשלת טורקיה הופתע מאביב העמים הערבי. ארדואן לא ידע כיצד לנהוג מול גל המהומות שפרץ בדצמבר בתוניסיה ושהוביל להדחתו של הנשיא בן עלי. אבל ארדואן קלט מהר לאן נושבת הרוח: הוא שינה כיוון וקרא לנשיא מצרים חוסני מובארק, עוד בשלב מוקדם, לעזוב; לשותפו המסחרי מועמר קדאפי קרא ללכת, ואפילו את "אחיו" הסורי, בשאר אסד, הוא הפקיר. ארדואן האופורטוניסט יודע לא רק לשחות עם הזרם אלא אף להשפיע על עוצמתו, כיאה למנהיג של מעצמה אזורית. סליחה, עולמית.

לארדואן יש את כל המרכיבים שהופכים אותו היום ליקיר הרחוב הערבי: הוא התעמת עם נשיא ישראלי בדאבוס ב-2009, הוא אירגן את המשט לעזה אשתקד, הוא אמר לא לארה"ב ב-2003 ולא הצטרף למלחמה נגד עיראק, והוא הוביל מדינה מוסלמית לצמיחה כלכלית מרשימה (8.9 אחוזים ב-2010) ולמקום 16 בדירוג כלכלות העולם. בתור המנהיג של האומה המוסלמית היחידה בנאט"ו לא היסס לשנות כיוון במדיניות החוץ הטורקית על חשבון פגיעה ביחסיו הטובים עם המערב בכלל וישראל בפרט. אבל הוא בעיקר הוכיח לרחוב הערבי כי מפלגה מוסלמית יכולה להשתלב במדינה מוסלמית חילונית בהגדרה, ואף לכופף את הצבא. ובעיקר הוא הוכיח, מבחינת ההמון הערבי, כי יש מודל הנקרא דמוקרטיה מוסלמית, והמודל הזה חי ובועט בטורקיה (גם אם זהו מודל דמוקרטי בעייתי ומוגבל מנקודת ראות מערבית).

לא פלא שארדואן יכול לחייך כל הדרך לספרי ההיסטוריה בתור זה שהציב את טורקיה כמועמדת פוטנציאלית להנהגה אזורית של מדינות ערב, כפי שהיה לפני כמה מאות שנים בעידן האימפריה העות'מאנית. בלי קשר לתוצאות הבחירות - הוא את שלו כבר עשה.

ב-2003, עת נכנס לתפקיד, הוא לא האמין שבתוך פחות מעשור תציג טורקיה לעולם נתונים כה מרשימים: בזמן שארה"ב ומדינות מערב אירופה קורסות בנטל החוב החיצוני שלהן, טורקיה קרובה לכיסוי החוב שלה (ב-2013) לקרן המטבע העולמית. "אתונה בוכה, אנקרה צוחקת", כתב השבוע השבועון הצרפתי "ל'אקספרס".

בעקבות ההיסוסים של האיחוד האירופי בחר ארדואן לפנות מזרחה

ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח שלו (AKP) לא יכלו לחלום על תסריט שכזה, וקשה להאמין שחשבו לקצור את הפירות כל כך מהר. אבל האופורטוניזם שלו הצליח. בעקבות ההיסוסים של האיחוד האירופי לגבי צירוף טורקיה בחר ארדואן לפנות מזרחה. הוא שיפר את יחסיו עם העולם הערבי, התפייס עם סוריה ואף הידק את יחסי טורקיה עם היריבה הגדולה - איראן. למעשה, טורקיה של ארדואן, הדוגלת במדיניות אפס העימותים ("שלום מבית ושלום מחוץ"), ניהלה מדיניות מתוחכמת כלפי איראן - התקרבה אליה במטרה לנטרל אותה.

ועתה, כאמור, לנוכח המהומות ברחוב הערבי מפקיר ארדואן את עמיתיו המנהיגים לטובת הרחוב ומנהיגי המחר. לארדואן יש גם במגירה את כל האופציות ליום שאחרי: תהיה דמוקרטיה? טורקיה שלו דמוקרטית. יקום שלטון איסלאמי? מפלגתו איסלאמית. השלטון ישרוד? טורקיה חזקה מדי ואי אפשר להתעלם ממנה. מענה לכל אופציה.

ארדואן גאה במודל הטורקי שלו. טורקיה שהיתה במשך שנים מקור לחשדנות של הרחוב הערבי הפכה עבורם מודל לחיקוי. המודל הטורקי מציע דמוקרטיה מוסלמית - והדמוקרטיה המוסלמית הזו קורצת גם למי שמאיים על הצעירים הערבים המהפכנים, כמו האחים המוסלמים או תנועות דומות אחרות. הנה, למשל, ראשיד גנוצ'י, המנהיג האיסלאמי ששב לתוניסיה לאחר המהפכה, מדבר על המודל הטורקי לארצו. ואילו באלג'יריה התכנסו מנהיגי החזית האיסלאמית (FIS) בדיסלדורף שבגרמניה בחסות תנועות דתיות טורקיות.

בסיכום, למרות ההבדלים העצומים ביניהם, לנוכח מצבה של טורקיה כיום, אפשר לומר שאלמלא המרכיב הדתי באישיותו ובמפלגתו, אטאטורק היה גאה בארדואן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully