וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חלוציות: דור הכיפות הסרוגות

דרור אידר

12.6.2011 / 16:41

מה אומרים לכם השמות האקראיים הבאים: ראש השב"כ יורם כהן, שר המשפטים יעקב נאמן, מח"ט גולני אופק בוכריס, רקטור בר-אילן לשעבר, פרופ' יוסף ישורון, נציב המדינה החדש משה דיין, העיתונאי והסופר אדם ברוך ז"ל? אפשר להמשיך עוד. לא קירבת משפחה ולא קשרים עסקיים או מפלגתיים. המשותף לשמות הללו ולרבים אחרים הוא היותם בוגרי התיכון הישיבתי היוקרתי מדרשיית נ?עם בפרדס חנה, שבשנים האחרונות עם צוק העיתים עבר לכפר סבא.

המדרשייה היתה כנראה המוסד התיכוני הראשון בארץ ישראל שהעז לשלב לימודים ישיבתיים עם לימודי תיכון מלאים עוד בשנות ה-40 של המאה הקודמת. ביום חמישי האחרון התכנסו ברעננה אלפי בוגרים לציין 65 שנה להקמת המוסד הלימודי. לבד מאתוס השילוב, היה ראש המוסד, הרב יהושע יגל ז"ל, נוהג לחזור על אתוס נוסף, ולפיו בשנות ה-40, ה-50 וה-60 היו חובשי הכיפה מצויים במגננה והיה צורך להתרחק לפרדס חנה כדי לגדל את דור המדבר של הציונות הדתית שתחת האפולוגטיקה הדתית הקבועה פיתח גאוות יחידה. שותפו, מנכ"ל המוסד, ישראל סדן ז"ל, נהג לחזור על הביטוי "אינטליגנציה דתית", אינטגרציה חברתית רחבה של חובשי הכיפות בכלל מערכות העם והמדינה.

נער הייתי עת שלחוני הוריי משכונה קטנה ללמוד תורה אצל הרב יגל. איש לא הכינני למקום הזה שהיה משונה כמעט מכל מוסד לימודי אחר. ג'ונגל. זאת היתה החוויה הראשונית שלי. עצמאות וחירות אינסופיות לתלמידים. למרות הלימודים המלאים והקשים, הרושם היה שהשיעורים הם רק הצעות שיש באפשרותנו לדחות, אם נרצה. בימי ראשון היינו שבים לפנימייה ולעיתים החלטנו שלא ממש "בא לנו" ללמוד. אז היינו מרימים יד ועוצרים טרמפ, נוסעים לטייל כמה ימים לאן שנשאנו הרוח בשבילי הארץ. לא היו אז טלפונים ניידים, והחברים שנותרו בפנימייה פיתחו שלל תכסיסים לכסות עלינו.

חברותא - כמו נשיאת אלונקה במסע

בימים שאינטגרציה עדתית נדמתה חלום, המדרשייה חיה את העתיד. לא ניכר בה שוע לפני דל, וגם בני שכונות קטנות יכלו להנהיג בנים למשפחות עשירות. "ועד מחזור" נקראה מועצת התלמידים, ומנהיגיה אירגנו שביתות מחאה נגד ההנהלה, שביתות אוכל שבמסגרתן למעשה אכלנו פלאפל בחוץ, ואפילו תקשורת הזמנו פעם כדי להביע את מחאתנו על עניין שנושאו נשכח ממני, אבל טעם המחאה שלוותה בקריצת עין משמעותית (וגם סטירות אבהיות) של הרב יגל עודו שמור עימי.

והיתה החברותא - הצמדת תלמידים חזקים לחלשים, זוגות קבועים כמו בעת עזרה בנשיאת האלונקה במסעות הצבאיים. התלמיד החזק ראה את הצלחתו לא בציוניו שלו אלא בהצלחת חברו החלש יותר. המחנכים לא הגיעו מהחוג החברתי הציוני-דתי אלא דווקא מהעולם החרדי, וגם פה נוצרה אינטגרציה מרתקת שפעלה לשני הכיוונים, אבל גרמה לנו להתווכח ולדון ולטחון ענייני דת ומדינה וחברה והגשמה ותנועות נוער בלי סוף. אולי דווקא הימצאותם של מחנכים שעולמם היה שונה מעולמנו גרם אצלנו לאיפכא מסתברא המוליך אותנו עד היום בנתיבי החיים.

הכיתות לא נקראו ט', י', גם לא שביעיסטים או שמיניסטים; כיתות אל"ף, בי"ת, היה אומר הרב יגל. אליפים, בטיחים, ג'מילים ודליתים בלשוננו. התלמידים הצעירים הושבעו מדי שנה בידי כיתות דל"ת, ולקראת פורים היתה תכונה אדירה לכבוד ההפקה הגדולה - ההצגה של הדליתים. הסתובבתי במקומות רבים בעולם, ובכל מקום שבו נאמרה מילת הקסם "מדרשיסט" נפתחו באחת דלתות, מעין "אחוות הטבעת", מיסדר הצברים החדש שלמדו לדבר בשתי שפות - יהודית וישראלית - ובשתיהן להרגיש בבית.

במהלך השנים הזדמנתי לפרדס חנה. כבר בכביש המוליך לעיירה שגדלה מאז הואצו פעימות הלב, ולמראה הבניינים ומגרש הכדורסל והשבילים הקטנים הייתי דומע מהתרגשות. במקום הזה השארנו את הילד שבנו ויצאנו אחרים, אחרים מאוד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully