הבונד מאמריקה

לג'יימס בונד, הסוכן החשאי הבריטי האהוב ביותר בכל הזמנים, יש אבא חדש, והוא אמריקני. הנה משפט שיעביר צמרמורת בגוו של כל אנגלי המכבד את עצמו. מה עם המסורת, הגינונים, השפה? איך יליד המושבה לשעבר יצליח להבין ולהעביר הלאה את כל הדקויות שהופכות את האנגלים למה שהם, ואת ג'יימס בונד לחלומו של כל גבר (שרוצה להידמות לו) ושל כל אישה (שרוצה להיכנס איתו למיטה)?

אז זהו, שבעולמנו הפוסט?מודרני הכל ייתכן. וזו, בעצם, המציאות: ג'פרי דיבר (61), סופר מתח אמריקני ידוע ועתיר פרסים (יוצרו של הבלש המשותק לינקן ריים, גיבור הסרט "אספן העצמות", בכיכובם של דנזל וושינגטון ואנג'לינה ג'ולי), נתבקש על ידי עמותת איאן פלמינג, הסופר שיצר את 007, לכתוב ספר רשמי חדש בסידרת ג'יימס בונד. קצת יותר משנה אחרי המינוי גאה דיבר להציג את פרי עטו: "קארט בלאנש", ההרפתקה האחרונה, ה?23 במספר, של הסוכן המהולל, מאז מותו של איאן פלמינג ב?1964; פלמינג עצמו כתב רק 14 ספרי בונד. בשלב זה מדובר עדיין בספר, אבל בקרוב, מן הסתם, הסרט, ואולי אפילו עם נקודה ישראלית: אסתי גינזבורג הוזמנה לאודישנים. ואגב ישראל, הספר יופיע בקרוב מאוד בתרגום עברי, תחת אותו שם, בהוצאת אופוס.

סצנת הפתיחה של קארט בלאנש היא בונד קלאסי: היא מתרחשת בסרביה, רכבת יורדת מהפסים, מכונית מידרדרת לתהום, בונד במרכז העניינים - ובכל זאת מספיק לתפוס תנומה קלה בביתו שבצ'לסי לפני ארוחת בוקר ממותגת היטב. בהמשך תיקח אותנו העלילה מאנגליה לדובאי, לדרום אפריקה ובחזרה לאנגליה, בעקבות אחד ה"רעים" מעוררי הבחילה הקשה ביותר בתולדות הסידרה. עיסוקו של הנבל מתאים לזמנים המודרניים: מיחזור אשפה. הוא עצמו מגדל ציפורניים צהובות וארוכות (איכס...) ומוקסם מריקבון וממוות. לדוגמה, הוא אינו מרשה לבת זוגו המזדקנת להתאפר כדי שיוכל לעקוב מקרוב אחר תהליך שקיעתה. שלא כמו הנבלים הקלאסיים, שמבקשים לשלוט בעולם, העניין האישי בריקבון הוא מניע מרכזי שלו.

העלילה מלאה בתפניות ובהפתעות רבות, שכמובן לא נגלה, ויש גם גאדג'טים. העיקרי שבהם, כה מתאים לתקופתנו, הוא טלפון חכם במיוחד, IQPhone - משחק מילים שכל חובב בונד יעריך, כי הוא כולל את כינויו של הממונה על הגאדג'טים בסידרה כולה, ובספר הזה, שוב, כיאה למציאות ימינו, הוא הודי.

ג'יימס בונד החדש עצמו הוא בוגר אפגניסטן, שם שירת בצי המלכותי, אך הצליח להתחבר לכוחות הקרקע וביצע משימות מאחורי קווי האויב. אנחנו פוגשים אותו רק שלוש שנים לאחר שהתגייס למחלקת המבצעים המיוחדים, שאינה קשורה ל?MI6, אבל עדיין מעניקה לו את הקידומת הידועה 00, שהיא הרישיון שלו להרוג. עם זאת, הוא מתלבט הרבה יותר בבעיות מוסר מדמויותיו הקודמות, בייחוד אלו שמופיעות בסרטים. הוא לא שש ללחוץ על ההדק ויש אפילו קטע שבו הוא נמנע, לא להאמין, מסקס עם אחת הגיבורות. הו, הגבר החדש!

המכונית שלו היא לא אסטון מרטין, אלא בנטלי קונטיננטל ג'י.טי, ושומו שמיים, הוא לא שותה מרטיני "מנוער, לא בחוש", אלא קוקטייל חדש, פרי המצאתו של אביו החדש, ג'פרי דיבר, הקרוי, כמו הספר, קארט בלאנש.

אני פוגש את דיבר במלון סבוי בלונדון, לראיון בלעדי ל"ישראל שישבת"; הסבוי הוא מלון פאר שעומד ללא הסתייגויות בסטנדרטים של בונד, חובב החיים הטובים: שיש, שטיחים רכים ועץ משובח הם תפאורה מתאימה בהחלט לעלילותיו. הקוקטייל הוורוד מוגש מייד על ידי מלצר מקצועי מאוד, מלווה בבקבוק מלא עשן. מדובר בתערובת של קיר רויאל, ביטר וטריפל סק, וגם העשן נמזג אל תוך הכוס. זה מתוק. דיבר נשבה בקסמו של המקום, והוא מציע למנהל המלון, "אולי בספר הבא נכניס גם סצנה שמתרחשת כאן, בבר של המלון".

גם לשאר האירועים המלווים את השקת הספר פרופיל גבוה מאוד: בתחנת הרכבת סנט פנקריאס, אחד המבנים הוויקטוריאניים היפים בלונדון, נמצא בר השמפניה הארוך באירופה, שאורכו 96 מטרים. בקהל: אחייניתו של איאן פלמינג, לוסי, שחקנית תיאטרון. אל תוך החלל העצום, בעל תקרת הזכוכית, נכנסת בנטלי קונטיננטל אדומה, מעוטרת בספרות 007 על חרטומה, ובשם הספר על ירכתיה. לפניה רוכבת חטובה, לבושה בגדי עור שחורים, על אופנוע BSA אדום גם הוא. השיירה קטנה נעצרת לפני הבר, ומהבנטלי יוצא ג'פרי דיבר, שנראה רחוק מאוד מהגיבור האגדי של ספרו החדש.

אלא שמייד משתלשל במלוא תפארתו מן התקרה, במדים מנומרים ובכומתה ירוקה, קומנדר בקומנדו הימי, ומושיט לדיבר את "העותק הראשון" של ספרו. קאט. אגב, "נערת בונד" בפריים הזה היא אמיתית לגמרי: זוהי צ'סקה מיילס, אשת הפעלולים על שני גלגלים היחידה בבריטניה. הטררם לא מפריע לדיבר: "אני מבין שעבור האנגלים מדובר בביג דיל. בונד הוא אייקון אהוב כל כך, שהטקסיות המלווה את ההשקה נראית לי בסדר. אישית פחדתי שהקומנדר יחליק מהחבל וייפול, ודווקא הייתי שמח לרכוב על האופנוע עם צ'סקה".

מר דיבר, אני לא אנגלי, אבל העיתונאי מייקל ביניון מה"טיימס" אמר שכל משפט בספר שלך כתוב ממש כאילו נכתב על ידי בריטי, באנגלית בריטית ובדיוק מדהים גם בפרטים הקטנים ביותר. איך עשית את זה?

"ראיתי את 'המשרד' בגירסה הבריטית שלו... אבל ברצינות, אני עושה תחקיר ארוך, בן שבעה?שמונה חודשים, לקראת כל ספר שאני כותב. אני מקדיש הרבה זמן כדי ליצור דמויות אמינות, שיתאימו לציפיות של קוראיי. אם אני טועה באפיון של בונד - או לצורך העניין, בכל פרט אחר, והקורא מרגיש בזה - עבורי זהו ממש חטא. איכזבתי את הקהל שלי. לכן אני נכנס לראש של הדמות ומתאר אותה בשפה, במאפיינים התרבותיים ובצורת ההתנהגות שלה. אני חייב לומר לך שכתבתי ספר על אפריקנית?אמריקנית מהארלם, וזה היה הרבה יותר קשה עבורי מלהיות בונד... ולבסוף, מדובר בכישוריך כסופר. אם אתה לא מסוגל לזה - אל תכתוב".

והתיאורים המדויקים של המקומות שבהם מתרחשת העלילה?
"אף פעם לא כתבתי תיאור של מקום שלא ביקרתי בו פיזית. נסעתי לקראת כתיבת הספר לאנגליה ולדובאי. בסרביה ובדרום אפריקה ביקרתי עוד קודם".

מה שמרת מבונד המקורי?
"קודם כל התיאור הפיזי שלו. הבנתי שזה מה שהאוהדים הרבים שלו רוצים (עד כה נמכרו יותר מ?100 מיליון עותקים מספרי בונד השונים, וכחצי מאוכלוסיית העולם ראתה לפחות סרט אחד בסידרה; א"ל). האמת היא שלא התחשבתי בספרי ההמשך או בסרטים. הלכתי למקור, לספרי איאן פלמינג עצמו. הוא מתאר אדם אפל, על הקצה, דמות מורכבת הרבה יותר מזו שמופיעה בסרטי בונד. בסרטי פעולה של שוורצנגר או מל גיבסון תהיה בדיחה אחרי שהם הורגים מישהו. זה לעולם לא יקרה אצל בונד. כמו אצל פלמינג, גם בונד שלי סקפטי לגבי סמכות, חסר סבלנות כלפי ביורוקרטיה, שונא קונפורמיות, אמיץ וחכם מאוד".

מה לא שמרת?
"אני חושב שאילו פלמינג היה חי הוא היה שואל אותי: 'היית חייב לגרום לו להפסיק לעשן?', אבל האמת היא שביררתי את זה, והיום סוכנים לא מעשנים, אלא אם הם נמצאים במקומות כמו סרביה או סין, פשוט כדי לא לבלוט. אדם מעשן מושך תשומת לב, שזה ההפך ממה שסוכן רוצה".

מה בקשר ליחסו של בונד כלפי נשים?
"אני חושב שהתפיסה הרווחת לגבי פלמינג, שהוא היה מיזוגני (שונא נשים), מוטעית. אמנם הוא השתמש בביטויים מפלים, אבל כך דיברו אז, בשנות ה?50 וה?60. זה מודגם מצוין בסידרת הטלוויזיה 'מד מן'. אבל לדמויות הנשיות שלו היה אופי חזק מאוד. תחשוב על רוזה קאלב, הרוצחת המיומנת ב'מרוסיה באהבה', או על פוסי גאלור, ב'גולדפינגר', שהיתה מנהיגת כנופיית פשע רבת עוצמה. נוסף על כך, פלמינג נתן תפקידים חשובים בספריו למיעוטים, והיה לו יחס ברור נגד אפליה".

האם לא הרחקת לכת בתקינות הפוליטית, כשבונד שלך דוחה אפשרות בטוחה לסקס מטעמים מוסריים?
"שלוש הנשים המרכזיות בספר שלי הן נשים מודרניות וחזקות. אני מאמין שאתה צריך לדעת מי הקורא שלך, עבור מי אתה כותב. ולפי כל המחקרים, 60 אחוזים מהקוראים באמריקה הם נשים. לכן כתבתי דמות קצת יותר רומנטית, כזו שתמצא חן בעיני נשים. אך גם בספרים המקוריים הוא היה כזה. הוא חיפש בת זוג, ואפילו התחתן. באמת, הוא לא היה שטראוס?קאהן (יו"ר קרן המטבע, החשוד באונס; א"ל). מובן שהוא לא היה נזיר, והיו לו רומנים, אבל מהבחינה הזאת דווקא הסרטים ציירו אותו כרודף שמלות מעבר למה שנדמה לי שפלמינג התכוון. בסצנה שהזכרת הוא יודע שהוא יכול להתקדם, אבל זיהה חולשה אצל בת זוגו והעדיף לא לנצל אותה. נשים שקראו את הספר אמרו שערכו של בונד עלה בעיניהן בעקבות הסיטואציה הזו".

הגאדג'ט העיקרי של בונד בספרך הוא טלפון...
"גם כאן הסרטים תרמו לדמות יותר ממה שהתכוון המשורר. קראתי את כל הספרים המקוריים, אין בהם כל כך הרבה גאדג'טים כמו בקולנוע. יש תיק, יש מספר מסתובב למכונית, יש סכין בעקב. בסרטים רואים ש?Q נותן לבונד בדיוק את כל המכשירים שהוא יצטרך בהמשך... זה מין ריטואל כזה, שמופיע בכל סרט, אבל בחיים זה לא ככה. באשר לטלפון - כבר היום יש לך בטלפון GPS, שיכול לאתר בדיוק את הקואורדינטות של מה שאתה מצלם במצלמה שיש בו. עבור מידע כזה, שזמין בקצות האצבעות של כל אזרח, היו בעבר מרגלים נהרגים. הוספתי קצת יכולות, חלק המצאתי - אבל זה רומן. צריך גם קצת הומור כשקוראים אותו".

איך בכלל התחיל הקשר שלך עם איאן פלמינג? אני מבין שהערצת אותו מגיל צעיר.
"אני חייב תודה להוריי על כך. החוזה הלא כתוב בינינו אמר שיש סרטים מסוימים שאסור לי לראות, אבל מותר לי לקרוא כל ספר שאניח עליו את ידיי. במבט לאחור זה קצת משונה, כי הסרטים אז היו מאוד מאוד מצונזרים, אבל בספרים היה אפשר לקרוא כמעט הכל... מכל מקום, בגיל 8 או 9 התגלגל לידיי אחד מספרי בונד, שאני לא זוכר כרגע באיזה מהם מדובר, והתאהבתי מייד בפלמינג. הסיפור היה פשוט, לינארי, של טוב נגד רע, ובסוף יש סגירת מעגל והטוב תמיד מנצח את הרע, גם אם בדרך הוא עובר מבחנים קשים. בגיל 11 כתבתי לראשונה סיפור על סוכן אמריקני שגונב מטוס רוסי. בקלות אפשר לקרוא לגיבור סטיב בונד או פרד בונד, כי גנבתי מפלמינג בלי בושה... מאז כתבתי 28 רומנים, וגם בספרים שלי, כמו אצל פלמינג, יש סיום שבו הטוב מנצח את הרע. תמיד".

מה אתה אוהב אצל פלמינג?
"הוא בונה סיפור שתופס אותך ולא מרפה. כל סופר רוצה שהקורא שלו יפספס את התחנה שהוא צריך לרדת בה מהרכבת, או שישכח ללכת לפגישה משום שהוא שקוע בספר. סופר המתח האמריקני הנודע, מיקי ספיליין, הגדיר את זה מצוין: 'הקורא לא מתחיל לקרוא כדי להגיע לאמצע הספר', הוא אמר, 'הוא רוצה להגיע לסוף'. פלמינג עשה את זה בקלות. הוא היה חסכן במילים וכתב ספרים רזים ומרתקים. היום, כך למדתי, הספרים עבים יותר כי הרבה יותר פשוט להקליד במחשב מאשר להדפיס במכונת כתיבה".

חשבת על הסרט כשכתבת את הספר? על דניאל קרייג כגיבורו?
"האמת היא שלא. טבעית אני כותב באופן קולנועי, סצנות קצרות, הרבה דיאלוגים, הרבה חיתוכים והפתעות. אבל כתיבת תסריטים היא לא המומחיות שלי, ולא אכתוב את התסריט גם לסרט הזה, אם וכאשר יופק. אני יותר טיפוס של זאב בודד, אוהב לעבוד לבד, וסרט הוא עניין של מאות אנשים. אני לא אוהב את זה ולכן, למשל, לא הייתי מעורב גם בסרטים שנעשו על פי הספרים שלי".

אתה מוכן לחלוק סודות מהחדר? איך אתה כותב?
"בשמחה. כמו שאמרתי, אני מקדיש כשבעה עד שמונה חודשים לתחקיר לקראת הכתיבה. בסיום התחקיר אני כותב מעין שלד עלילתי, שבו מפורטים כל הגיבורים, הפיתולים, הסיום - הכל. לקארט בלאנש, לדוגמה, כתבתי שלד בן 140 עמודים. אחר כך אני עושה חושך בחדר, או שאני עוצם את העיניים - וכותב בצורה עיוורת על המחשב - אני יכול להקליד בשיטה עיוורת, ואני מקפיד שיהיה לי המחשב המשוכלל ביותר שאני יכול לקנות. אני מאמין שכמו טייס או מנתח, צריך להשתמש בכלים הכי טובים שיש. לוקח לי בערך חודשיים כדי להגיע לטיוטה ראשונה. אני כותב אותה מחדש 60-50 פעם, עד שאני מדפיס עותק ראשון למו"ל שלי".

ומה באשר לתכנים?
"אני מנסה תמיד להפתיע את הקורא. כמו בבייסבול, שהכדור מגיע מכיוון לא צפוי, גם לקוראים מגיע לקבל תמורה לכספם ולזמן שהם מקדישים לקריאה. לספרים שלי יש תמיד סיום מפתיע או אפילו כמה סיומים מפתיעים. אחת הדרכים לעשות את זה היא להפר קלישאות. למשל, הנבל כאן הוא לא בנקאי, נניח, אלא דווקא מישהו שמתעסק במיחזור. העיסוק אקולוגי וירוק - אבל הוא מתעסק בו בגלל העניין האישי שלו בריקבון ובמוות. אני מנסה להעניק לדמויות שלי עומק פסיכולוגי, ושוב, אם נשתמש בדוגמה של הנבל, משהו באישיות שלו דוחף אותו לעשות את מה שהוא עושה ולא, נגיד, סתם תאוות בצע או תאוות כוח".

ולבסוף, יש לך מסר לקורא הישראלי?
"את ספריי מתרגמים בישראל זה כמה שנים, ואני מעריך מאוד את קהל הקוראים שלי בארץ ואת נאמנותו. עוד לא ביקרתי בישראל אך כמי שאוהב מאוד לנסוע בעולם, אגיע בקרוב גם לירושלים ולתל אביב. זהו ערש התרבות המערבית ומסקרן אותי מאוד לבוא ולבקר. חברים שלי שהיו בישראל חזרו ממנה מלאי התלהבות, ואני בהחלט אנסה לשריין זמן לביקור".

איאן לנקסטר פלמינג נולד בלונדון ב?28 במאי 1908, למד בבית הספר היוקרתי איטון, ואחר כך היה עיתונאי וברוקר. במלחמת העולם השנייה שירת כעוזר למנהל אגף הביון הימי באדמירליות, בדרגת קומנדר, והיה שותף לסודות צבאיים רבים. עם תום המלחמה חזר לעיתונות ועבד בקבוצה שכללה את ה"סאנדיי טיימס". ב?1952 כתב את הראשון בסידרת ג'יימס בונד, "קאזינו רויאל", והשאר היסטוריה - והיסטריה. פלמינג נפטר ב?12 באוגוסט 1964. ספרי בונד שלו (האחרונים פורסמו אחרי מותו) כוללים את: קאזינו רויאל, חיה ותן למות (1954), מונרייקר ("סהרון" בעברית) (1955), יהלומים לנצח (1956), מרוסיה באהבה (1957), ד"ר נו (1958), גולדפינגר (1959), לעיניך בלבד (1960), כדור הרעם (1961), המרגל שאהב אותי (1962), בשירות הוד מלכותה (1963), אתה חי רק פעמיים (1964), האיש בעל אקדח הזהב (1965), אוקטופוסי, ו?007 באזור המסוכן (1966).

ג'פרי דיבר נולד ב?6 במאי 1950 באילינוי, ארה"ב. בעל תואר בעיתונות מאוניברסיטת מיזורי ועריכת דין מאוניברסיטת פורדהאם. בצעירותו היה זמר פולק ואחר כך היה לעיתונאי ועורך דין. ספריו תורגמו ל?25 שפות, ובהן עברית, ומופצים ב?150 מדינות. הוא כתב 28 רומנים, מהם שלושה הפכו לסרטים. דיבר עוטר בפרסים רבים, בין השאר ספר השנה של אגודת סופרי המתח הבינלאומית, פגיון הפלדה מטעם איגוד סופרי הפשע בבריטניה, פרס נרו וולף, פרס אלרי קווין, ספר השנה של אגודת סופרי המסתורין של יפן, שישה פרסי אדגר מטעם איגוד סופרי המתח של אמריקה ועוד.
ספריו שהפכו לסרטים: "אספן העצמות", עם דנזל וושינגטון ואנג'לינה ג'ולי, "דמעת השטן", סרט טלוויזיה עם נטשה הנסטרידג', ו?"Maiden's Grave", סרט טלוויזיה ב?HBO עם ג'יימס גארנר ומרלי מטלין.