פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נאבקים גם על המציאות וגם על הצדק

      אחרי שנחשפנו לתאריך החדש, "יום הנכסה", שצוין בניסיונות לפרוץ את הגבול עם סוריה, וימי זיכרון נוספים שנועדו לפגוע בישראל, יש לציין את הדיוק ההיסטורי. ההיסטוריה מעידה שלא מדובר בימים שמאזכרים רק את התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים אלא בעיקר את התוקפנות הערבית. אחד מכשליה של ההסברה הישראלית לדורותיה נוגע לאי-אזכור הסיבות והמניעים שגרמו למלחמה ההיא - כלומר מי היה התוקפן ומי היה זה שהגן על עצמו.

      במלחמת ששת הימים, שפרצה ב-5 ביוני 1967, ישראל לא יצאה למלחמת כיבוש אלא למלחמת מגן - מול המצרים, מול הסורים, ולא פחות מכך, מול חייליו של המלך חוסיין שהחלו לפלוש לירושלים המערבית. כן, חוסיין, שפועלו למען השלום עם ישראל, בעיקר באחרית ימיו, משכיח לעיתים את התנהגותו ההרפתקנית ב-1967 כשהצטרף לתוקפנות של נאצר, חרף האזהרות שקיבל מישראל. אילולא התוקפנות הירדנית אז, לא היינו נמצאים היום, לא ביהודה ולא בשומרון ואף לא בירושלים המזרחית. בכל מקרה, אסור לתת לזכויותינו ההיסטוריות החד-משמעיות להעלים מתודעת העולם את העובדה שאנחנו נמצאים ב"שטחים" רק מפני שהצלחנו להדוף את התוקפנות נגדנו. הערבים הפלשתינים, שחלקם חיים במה שהוגדרה אז כ"גדה מערבית" של ממלכת ירדן וחלקם האחר בגדתה המזרחית - היוו בעצם את רוב המדינה הזאת. במילים אחרות, אם ישראל נדרשת היום לחזור לאותו קו הפרדה רעוע ששימש גבול בין ירדן לישראל, אנחנו נדרשים להשיב לתוקפן את מה שאיבד כתוצאה מתוקפנותו. יאמרו הפלשתינים: זה לא היינו אנחנו אלא ירדן. אך ההיסטוריה אינה מספרת על התנגדות נמרצת דווקא מצד הרוב הפלשתיני למהלך המלחמה של חוסייין - נהפוך הוא.

      ישראל חייבת להתמודד עם המציאות העכשווית

      למרבה הצער, כל זה אינו מעניין היום את העולם שסבור, בין שבכנות ובין שמשיקולים אחרים, שיש "לפתור" את הבעיה הפלשתינית במהירות על בסיס נסיגה ישראלית ל"קו הירוק" שלפני 1967 (אף שזה בניגוד להחלטה 242 של מועצת הביטחון ובניגוד לעמדה שביטאו בעבר נשיאים אמריקנים שבהם ג'ונסון ורייגן). ישראל חייבת, אם כן, להתמודד לא רק עם ההיסטוריה או עם הצדק, אלא עם המציאות העכשווית. בהקשר זה, "יום הנכסה" משרת אותנו יותר מאשר את אויבינו, שכן עצם הניסיון לעלות על גבולות המדינה ממחיש כי מבחינת הפלשתינים, לא מדובר בגבולות 1967 אלא בערעור על זכות קיומה של ישראל בכלל.

      בנאומו ובשיחותיו בוושינגטון נתן נתניהו ביטוי משכנע לעמדותיה ולזכויותיה של ישראל, אך המשימה המיידית הנוספת היא לקדם עכשיו, עם ארה"ב, ואם אפשר גם עם גורמים בינלאומיים נוספים, מהלכים מדיניים שישימו לאל את המטרות המיידיות של הפלשתינים (נסיגה ישראלית לקווי 67', הקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים). ברור שמטרתם אינה אלא כיסוי למטרותיהם האמיתיות וארוכות הטווח - "יום הנכסה" סימן אותן בבירור.