מרדכי גילת: הדודה מפולניה
מי המאושרת? היכן הכרתם? מי ההורים שלה? יש לה כסף? ומקצוע? ודירה? הדודה שלי מחולון, רווקה נרגנת וממורמרת שהעריצה את אוויטה פרון, עשתה לי תחקיר.
למה אתה ממהר להתחתן? מה בוער לך? לאן אתה רץ עכשיו? אתה בסך הכל בן 24 וכל החיים לפניך. תחשוב על זה.
הדודה הפולנייה שלי מחולון, רווקה, אשה נרגנת וממורמרת שחיה שנים ארוכות בארגנטינה, התחילה לחקור אותי. מה שלא העזו לעשות הוריי, אנשי עבודה חמים וצנועים, היא הרשתה לעצמה לעשות. אוויטה פרון היתה האלילה שלה.
מי המאושרת, היא שאלה. היכן הכרת אותה? מי ההורים שלה? האם יש לה מקצוע? כסף? דירה? בקיצור, האם אני מתחתן עם בחורה מסודרת, כמו שהפולנים אוהבים לומר, או עם אחת מהרחוב, תפרנית.
היא מורה לאנגלית, אמרתי, ופניה של הדודה זרחו. גם היא היתה מורה במקצועה. כסף? לא משהו, אמרתי. אין לה מכונית, אין לה דירה, אין לה הורים עשירים. נקנה מה שצריך בעזרת משכנתא. פניה קדרו.
השבוע ניסיתי להיזכר מי ביקש את ידו של מי - מירי או אני - והאם השאלה הזאת נכללה ב"תחקיר" של הדודה. לא הצלחתי להיזכר. גם מירי אינה זוכרת, אחרי 39 שנות נישואין. אבל את הסבתא של אשתי, רומנייה צנומה בעלת שיני זהב, שיער כחול, אף מחודד ועיניים כחולות גדולות, אני זוכר היטב. טוב יותר מהפולנייה. היא היתה גברת מארפל במלוא הדרה.
גברת מארפל ערכה לי תחקיר קצר בעברית עילגת. את השאלות הפחות נעימות שאלה את אשתי לעתיד, מאחורי גבי, ברומנית: יש לו כסף? יש לו דירה? ממשכורת של עיתונאי ב"על המשמר" אפשר להתקיים? הבחור הזה מסוגל לשאת בהוצאות החתונה?
עכשיו, כשהוצאות החתונה היו עליי ועל הוריי וסיפור החתונה פשט בין החברים, הגיע שלב קבלת העצות מהאנשים שיודעים תמיד הכל. היו לי כמה מומחים לענייני חתונות.
עצה ראשונה: תתחתנו ביום ראשון או ביום שלישי, כי בימים האלה מכינים את האוכל והוא טרי טרי. בימים האחרים אוכלים האורחים את השאריות מהערב הקודם.
עצה שנייה: אל תזמין יותר מדי פולנים. תזמין הרבה חברים ספרדים.
למה, שאלתי, והלחשן צחק: הספרדים מביאים צ'קים שמנים. הפולנים מביאים פמוטים מנחושת או כלי בית ומטבח מנירוסטה. לא משהו. איתם לא תכסה את החתונה.
עצה שלישית: תשתדל שאמא שלך וקרובות משפחה מדרגה ראשונה לא יגיעו לחתונה עם שמלות לבנות כדי שלא יתחרו בכלה.
ועוד הצעה: תציג את עצמך כחולה ניקיון ותספר לבעלי האולם שבין האורחים שלך יהיו בכירים ממשרד הבריאות. לעיתים קרובות מכינים את האוכל בכלים מזוהמים, החיידקים חוגגים כאילו הם אלה שמתחתנים. זהירות.
יום אחרי החתונה, שהתקיימה באולם אירועים מכובד, קיבלתי דרישת שלום משני קרובי משפחה: הם מצאו ג'וק בסלט. אל תיקח ללב, אמר לי אחד מהם, זה קורה. חוץ מזה שמעת ודאי מה קרה לדודה שלך: היא קיבלה הרעלת קיבה.
בועז ביסמוט: חתונה דיפלומטית במאוריטניה
שגריר צרפת מארח, שגרירי ארה"ב וספרד עדים, ושגרירי מרוקו, סין ומצרים אורחים. זו לא התחלה של בדיחה
הרעיון להתחתן במאוריטניה היה אמור להישאר רק בגדר רעיון. שגריר ישראל (אני) נהג לספר למארחיו הערבים במדינה המדברית בצפון?מזרח אפריקה שהוא חש כה בטוח ונעים בחברתם, עד שהיה רוצה אפילו להנציח את זה במיסוד הקשר עם בחירת לבו על אדמתם. ב?17 ביולי 2008, חמישה שבועות לפני השיבה הביתה, הרעיון הפך למציאות.
דמיינו לעצמכם: שגריר ישראל מתחתן עם אזרחית צרפתייה במעון של שגריר צרפת, כשהשגריר הצרפתי מקיים את הטקס, שגריר ארה"ב משמש כעד עבור החתן ושגרירת ספרד - עדת הכלה. כך בדיוק זה היה. בקהל ישבו להם, מעבר לבכירי המדינה, כל הסגל הדיפלומטי, כולל שגרירי מרוקו, מצרים וסין. חתונה דיפלומטית.
באותו בוקר, מלווה במאבטחים שלי, הגעתי למעון של שגריר צרפת. מהארץ הגיעו ההורים ובתי הבכורה מאי, מנישואיי הראשונים, ומצרפת הגיעו הורי הכלה. בלי סלון כלות לאישה ובלי שום חייט לחתן נכנסנו, ונסה ואני, לרכב המשוריין ויצאנו לדרך, מבלי לשכוח את טס, הבת הקטנה שלנו.
זוג לבנוני שיעי שחי בנואקשוט, בירת מאוריטניה, דאג לקייטרינג. מישראל הביאו יין (לפחות זה היה כשר...), ואמה של הכלה דאגה להביא מצרפת בקבוקי שמפניה. חנויות פרחים אין בנואקשוט, אז את הזר הזמנו ממרוקו. גם עוגת החתונה נאפתה במיוחד על ידי קונדיטור מרוקני, שאמר כי זו הפעם הראשונה - וכנראה האחרונה - שהוא משתתף בהכנות לחתונה של שגריר ישראלי.
תמונות וסרטים של חתונה נצפים בדרך כלל פעם או פעמיים, וחוזרים לארון. במקרה שלנו הם נצפים בלי סוף. ראשית, כי יש רק תמונות בודדות. זו היתה הפעם הראשונה שהצלם מצלם חתונה, ולדעתי זו היתה הפעם הראשונה שהוא בכלל מחזיק מצלמה. ושנית, כי הסרט בן שבע דקות בלבד. אבל אין ספק שזה היה שונה ומיוחד.
שבע הדקות המצולמות מחזירות אותי לרחובות המיוחדים של המדינה שבה ייצגתי את ישראל. אני רואה שוב את העובדים הנאמנים והמסורים של השגרירות, את עמיתיי מהסגל הדיפלומטי, את הוריי ואת בתי מאי, ובעיקר את אשתי ואת טס בתי הקטנה, שתי נשים שהפכו את השירות במקום עוין לחוויה גדולה.
החתונה, אגב, נבחרה לאירוע השנה במאוריטניה לשנת 2008...
שיר זיו: טר?פ?ת חתונה
מרתון שיחות על מזרקות שוקולד, משלוח פרחים מהולנד ואפילו פנייה אישית למטאורולוג. כך איבדתי את עצמי לדעת בדרך לחופה
אני זוכרת את הרגע הזה במדויק: אני מצלמת סידורי פרחים ושולחת לאמא שלי להתרשמות. הייתי רוצה להכריז על האירוע הזה כנקודת השפל של הכנות החתונה שלי. זכור לי דיון רציני על הלבנת שיניים, שקדם למרתון שיחות טלפון עם אנשים שטענו כי הם בעליהן החוקיים של מזרקות שוקולד אורגני מריר.
לקיתי בטר?פ?ת חתונה. הסימפטומים הבולטים שמהם סבלתי היו עצבים רופפים, דפיקות לב נמרצות, רעב אינסופי וחתן אדיש, שהביט בי מהצד וטען שאני הולכת ומאבדת סידן והיגיון בקצב שבו מנהלת החתונה מוסיפה לנו אקסטרות בתשלום. בזמנו נעלבתי. בדיעבד אני חושבת שאולי הוא צדק. אבל מי הקשיב לו אז, הוא היה סתם אחד, חבר שלי.
במשך ארבעה חודשים חלמתי על ספקים, חיפשתי זרי פרחים (כמה מופרך הרעיון להביא צבעונים מהולנד לזר הכלה? המשלוח בחינם!) וחיכיתי בלי אוויר לבוקרו של עוד יום, שבו אוכל לשבת על הטלפון ולערוך סבב שיחות עם הצוות "שלי": השף, מנהלת האירוע, הצלם, הדי.ג'יי, המאפרת, הספר, המעצבת, הרב. ויתר האנשים שסיננו אותי לפחות פעמיים בשעה.
בלילות מצבי לא היה הרבה יותר טוב. דמיינתי את עצמי נופלת בדרך לחופה (מי הכריח אותי לרכוש נעלי כלה עם עקב של 12 ס"מ?) ואת בעלי מנסה לשווא לנפץ כוס זכוכית עלובה. סיוטי הלילה גרמו לי קשיים בהתעוררות להליכות הבוקר - מנהג מגונה שסיגלתי לעצמי כדי לרדת במשקל, כשהמטרה שניצבה לנגד עיניי היתה להשוות את משקלי לזה של תלמידת כיתה ב'. מיותר לציין שלא הצלחתי, אבל הדרך היתה מלאה בניקורי סלטים עצובים ובאימוני כושר מפרכים. כל ההרגלים הטיפשיים האלו הופסקו, אגב, מייד לאחר החתונה. אין לי כל כוונה לחדשם.
בהתקרב יום האירוע התחלתי להרגיש את כובד משקלן של החלטות מדיניות. מישהו צריך לקחת אחריות, והבנתי שמעמסה זו מוטלת על כתפיי. הוצאתי לו"ז מסודר למקורביי - קובץ וורד אמיתי שמישהי העניקה לו את השם "מסמך היסטורי". יצרתי קשר אישי עם מטאורולוג למטרות חיזוי מזג האוויר, נשאתי תפילות חרישיות לכל האלים הפופולריים שהערב יעבור בשלום, ונשבעתי לזרום ככל יכולתי.
מהחתונה עצמה אני לא זוכרת הרבה, בעלי זוכר עוד הרבה פחות ממני. שנינו היינו שפוכים, מה שלא מסביר את העובדה שעד היום לא התפנינו לצפות בסרט החתונה. אולי הכל היה חלום? אולי לא חוויתי את מתקפת ההיסטריה המפלצתית הזו? אני כותבת את הטקסט הזה בביטחון רב שלא אשכנע אף כלה עתידית לוותר על פלטת סביצ'ה סלמון ומניפת רוסטביף, וזה ממש בסדר. אתן שפויות, כל העולם משוגע. תמשיכו. שיהיה במזל טוב.
יהושע סובול: תשוקה בצל שיחי הפיטנה
טעות אנוש של הצלם, שלא ידע להפעיל את האגפא?סלקטה החדשה, מנעה עדות ויזואלית לקיומו של הטקס המוזר ההוא בחצר בית הוריי
אחרי שנתיים של חיי זוגיות, נרשמנו פורמלית מסיבה כלשהי כזוג נשוי. זה קרה בישראל בשנת 1963. רשם הנישואין שלנו לבש חליפה שחורה וחבש מגבעת שחורה. היה לו גם זקן שחור. עד כמה שזכור לי נדרשתי להשקות את בת זוגי יין, לשבור כוס שלא הבינה בדיוק במה היא אשמה שפתאום שוברים אותה, וגם נתבקשתי לחזור מילה במילה אחרי האיש לבוש השחורים שאמר שאהובתי מקודשת לו כדת משה וישראל. לא הבנתי למה היא מקודשת לו, אבל כדי לגמור את העניין מהר ככל האפשר עשיתי כל מה שהאיש ביקש. אני לא זוכר אם הוא ציווה עליי להסתובב סביב אהובתי או שהוא הורה לה להסתובב סביבי. בכל אופן זכור לי שאחד משנינו עשה כמה סיבובים, או שזה רק נדמה לי מפני שהייתי קצת שתוי, והרגשתי שהכל מסתובב סביב איזה ציר בלתי נראה.
כל הטקס המוזר הזה התרחש בין עצי גויאבה עמוסי פרי בחצר הוריי, ואוויר הלילה החמים היה רווי ריחות של שישה סוגי גויאבות שהתערבו אלה באלה. עץ פיטנה עמוס פרחים לבנים הזליף לאוויר ניחוח משכר שהתערב בניחוחם מטריף החושים של פרחי הלילך הסגולים, שצמחו בצידי השביל. ברגע האחרון, בדרך לטקס שעמד להתקיים על המדשאה שבין עצי הגויאבה, קטפנו כמה פרחי פיטנה ואהובתי קלעה אותם בשערה שבער בשחור לוהט על רקע שמלתה הלבנה, שנתפרה מציפה של כסת עשויה מעשה תחרה.
קרוב משפחה, שהיתה לו מצלמת אגפא?סלקטה חדשה, החליט לחנוך אותה דווקא באותו ערב. הוא צילם ברוב חשיבות 36 תמונות שהיו אמורות לשמר למען הנצח ראיות מוצקות למה שהתרחש באותו לילה בחצר הוריי. למחרת היום נתבשרנו שהוא הכניס את סרט הצילום למצלמה בדרך לא נכונה, והנצח נאלץ להשלים עם היעדר כל עדות ויזואלית לקיומו של טקס נישואינו. אבל מדי שנה, כשאנחנו חולפים ליד שיח פיטנה פורח, אנחנו אומרים: אתה זוכר? את זוכרת? כן, כן, פריחת הפיטנה וניחוח הגויאבות נשארו העדות היחידה לקיומו של אותו טקס מוזר, לפני 48 שנים.
אמילי עמרוסי: מעשה בחד זרא
השכנה של הוריי פרצה לבית שלהם דרך החלון, נהגי אגד דהרו מירושלים לחיפה ומחיפה לנהריה, אבל בסוף היה לי זר
אני בת 20, הוא בן 24, מעלינו חופה. כמקובל במגזר, גם אני התחתנתי בהיותי פגה. הכרנו שנתיים קודם לכן באמצעות משרד השידוכים הגדול בתבל: תנועת הנוער בני עקיבא. הוא משלומי, אני מירושלים - פערי תרבות, השקפה, תזונה ומוסיקה בלתי נסבלים. רק בני עקיבא יכולה להפגיש שניים כמונו תחת טלית מתוחה אחת. ותודה לה על כך.
זה היה חודש אחרי הבחירות המוזרות של 99', וכולם הזיעו (לא בגלל אהוד ברק, בגלל הקיץ). החתונה התקיימה בגן בצפון הארץ, בתקופת הביניים הקצרה שבה הפסיקו להתחתן באולמות סגורים אבל עוד לא המציאו את הגנים שיש להם גם מזגן, והיה מאוד חם. אחרי החופה הסתובבו סביבנו עשרות אנשים, רוקדים הורה (בנפרד, בנפרד) ומטפטפים עלינו את זיעתם המלוחה.
אבל כוכב הערב היה זר הפרחים. הזר היפה היה מעוטר באותם פרחים שקישטו גם את התסרוקת והשמלה שלי (נו, זה היה ב?99', המדע עוד לא התקדם להישגים של היום). שלוש שעות לפני החתונה, אני בסלון הכלות, לא רחוק מגבול לבנון, ולמי שגורם לדברים לקרות התחשק להכניס קצת לחלוחית לטקס האיפור?ציפורניים המשמים: "שכחנו את הזר!", צעקתי פתאום. הזר נשאר בבית הוריי בירושלים, שכבר יצאו לדרך הארוכה צפונה - אני בנהריה והזר שלי בבירת הנצח של ישראל! כולם הציעו לקנות לי זר חדש, אבל השנה היתה 99' והתסרוקת לא יכלה לסבול חוסר התאמה. וכך, אולי בגלל הלחץ, אולי בגלל שצמתי באותו יום (כך נוהגות כלות דתיות), ואולי בגלל הזר - אחרי האיפור התחלתי לבכות, משרטטת שני קווים שחורים של דמעות על המייק?אפ הטרי.
אף אחד לא ייתן לכלה לבכות ביום חתונתה. חצי שעה אחרי שהצעקה שלי החרידה את סלון הכלות הנהרייני נפתח רשמית מבצע השבת הזר. 669 קטנים עלינו: נורית השכנה נכנסה לבית הוריי בירושלים - דרך החלון. היא חטפה את הזר מהשידה, יצאה - מהחלון - ורצה לתחנה המרכזית. בתחנה היא איתרה את זאביק, נהג אגד כרסתן שהסכים לקחת איתו את הזר לחיפה. כשזאביק והזר הגיעו בקו 960 לחיפה, הם חיפשו נהג אגד שנוסע לנהריה. הייתי משלמת הון כדי לראות את הזאביק ההוא מסתובב בתחנה המרכזית בחיפה עם הזר ביד. הוא מצא את מיכאל, נהג בקו 271, שהושיב את הזר על ברכיו כל הדרך לנהריה.
בנהריה קיבל אח של בעלי את גוש הפרחים המעוך ודהר איתו לחתונה. כשהזר הגיע הוא כבר לא היה נראה כמו זר, יותר כמו זד, אבל העיקר שהפרחים היו מתאימים. עכשיו תגידו לי אתם מה יותר נחמד: חד גדיא או חד זרא. הזר שלי נסע בשני קווי אגד כדי להגיע לחתונה.
הילה אלפרט: בשביל רגע אחד
לרגע אחד, ברור ומזוקק, הרגשתי שלעולם לא אהיה לבד. ורק בעבורו זה היה שווה
"תבחרי: 1,000 איש באולם או חתונה בקפריסין", הוא אמר. בסוף התחתנו בחצר של מסעדת קרן, 180 אורחים ובר על החצץ בחניון. היה קשה ללכת שם על עקבים בגובה 15 ס"מ, ובכל פעם שרציתי לקחת כוסית - אחד מהדודים שלי רץ אחריי ואמר לי, "תראי איך את מתנדנדת. חלאס, שתית מספיק". בדעה צלולה ומאושרת עברתי את החתונה שלי.
בעיתון היה כתוב שיוגשו אפונים ממולאים בשרימפס, אחד אחד. בדיחה שאיזה עיתונאי לקח ברצינות ורץ לפרסם. אכלנו שם עגבניות במלח ושמן זית, ברבוניות מטוגנות שבבוקר עוד היו בנות ים, ומח בעצמות שהוגש בליווי כפית ומעט מלח גס.
בספטמבר 1995 המטבח של חיים כהן היה מלא בטבחים צרפתים. גברים יפים להפליא, שיצאו מהמטבח כשהם נושאים מגשים ועליהם גושי בשר גדולים נוטפים מיצים. בסוף הערב המופלא הזה, כשלרגליי התגלגלו טבחים שתויים חבוקים עם מלצריות, לא היתה כלה גאה ממני.
איפור?שיער?תירגעי עשיתי בדירה של איציק סבג, היום ספר צמרת, ולחצר היפהפייה הגעתי לבדי, ככה רציתי כי ידעתי שיהיה בי בכי. בשביל המוביל אל המסעדה התאבלתי לרגע על זה שאבא לא איתי, ואז החתן שלי בא ונתן לי יד. ולרגע אחד, ברור ומזוקק, הרגשתי שלעולם לא אהיה לבד. כשעמד בראש מוטה וחיוך גדול לקבל את פניי בחופה, ידעתי בכל נימי פחדיי שהוא ואני זה לנצח.
בסוף 2006 זה נגמר. מדי פעם שואלים אותי אם היה שווה, אם כל הבלאגן הזה כדאי בשביל ערב אחד. זוגות?שבדרך מראיינים דווקא את אלה שלא השכילו להחזיק, שפעם נשבעו בטבעת והקשר החליק להם מבין האצבעות. אז היה שווה ועוד איך. ולו רק בשביל הרגע הזה שבו זהרה בי הידיעה.
שלמה שרף: האורח מאמריקה
כל אושיות הכדורגל הופיעו לחתונה המתוקשרת שלי ברעננה. אף עין לא נשארה יבשה כשאבא של לאהל'ה נכנס לפתע לאולם
"אתה תתחתן עם לאהל'ה", ניבאה אמי כשהכירה את חברתי החדשה. הייתי אז כדורגלן בהפועל כפר סבא, והכרתי בחורה צעירה שחזרה לבדה לארץ מארה"ב והותירה מאחור את משפחתה. אמא צדקה, אבל החתונה שלי הפכה כבר לסיפור היסטורי עתיק יומין. בכל זאת, חלפו 43 שנים.
זה היה אחד האירועים המתוקשרים בישראל של 1968. לא יכולנו להתחתן בעיר מגורינו, כפר סבא, כי עוד לא היה בה אולם אירועים. אני חושב שבחתונה שלנו חנכנו את אולמי הוד השרון ברעננה השכנה. הגיעו בערך 600 אורחים, ביניהם כמעט כל אנשי הכדורגל בארץ, בני משפחה
מברזיל וארה"ב, ואפילו המשטרה לא הפריעה לנו להרעיש ולחגוג עד השעות הקטנות של הלילה.
אבל איש, למעט חבר של חמי, לא היה מוכן לרגע השיא. אביה של לאהל'ה, שהיה אמור להיות באמריקה, נכנס במפתיע לאולם בדיוק ברגע שבו היה צריך להוביל אותה לחופה. לא היתה עין אחת שנשארה יבשה. פרצנו בבכי של אושר גדול.
ירח הדבש שלנו היה קצרצר. נסענו לנופש בנתניה. אחרי יומיים מיהרנו לחזור, כי אשתי לא רצתה להחמיץ את זמן האיכות עם המשפחה. בשבוע שאחרי החתונה אני כבר נסעתי עם הפועל כפר סבא למחנה אימונים.
הכל היה אז יותר בריא ואמיתי, ושיעור הגירושין עמד על אפס. כיום המציאות הרבה יותר מזויפת: לפני שמתחתנים כבר בוחנים ממי הולכים להתגרש. בנינו משפחה לתפארת, עם שלושה ילדים ועשרה נכדים. קל לחיות ביחד 43 שנים כשיש לך אישה טובה כמו לאהל'ה.