דרך הייסורים אל האושר

שבת שעברה. אני שוכבת על המיטה בבית, מביטה במבט רך בשני היצורים הקטנטנים והמופלאים, שישנים לידי בשלווה. אני סוקרת אותם מכף רגל ועד ראש, מוודאת בפעם המיליון שצבע העור יפה, שהנשימות סדירות. לצידם ישן ירון, אהוב לבי. אני עדיין לא מאמינה שעברנו את כל מה שעברנו רק בשביל להגיע לשקט הטוב הזה. הסיפור שלנו הוא סיפור של מלחמה ושל תקווה. סיפור על ניצחון החיים.

8 בדצמבר. אני בתחילת החודש השמיני, נושאת ברחמי תאומים. הניתוח הקיסרי נקבע ל?23 בינואר. בערב יורדים לי המים בבית. אנחנו דוהרים לאיכילוב. אני עוד לא קולטת איזה סרט מצפה לי: לידה מוקדמת. מאוד מוקדמת.

הצירים הורגים אותי, אבל הצוות מעכב את הלידה ככל האפשר. הקטנים עדיין לא בשלים והריאות שלהם עדיין לא מפותחות, אז כדאי להשאיר אותם כמה שיותר בפנים. בתוכי. זה השבוע ה?32 פחות יום אחד של ההריון, מתוך 38 עד 40, בדרך כלל. אבל הגורל עושה את שלו. בדיעבד התברר שתמר, שהחליטה לנסות ולצאת ובגללה ירדו לי המים, הצילה את אחיה הקטן, ראם: הדופק שלו לא היה סדיר, ומי יודע מה היה עלול לקרות אלמלא.

בבוקר מובילים אותי במהירות לניתוח הקיסרי. אני שוכבת על המיטה וחושבת על ההקלה שתבוא כשהם ייצאו לאוויר העולם, אבל גם חוששת. מקווה שהכל יילך כמו שצריך, שהם ייצאו בריאים. אני מטושטשת, אבל מודעת לכל. לחיתוך בבשר החי, למשיכת העור, לבכי של הבת שלי ברגע שמוציאים אותה. לשנייה אחת מביאים לי לראות אותה ואני רואה זוג עיניים גדולות מביטות בי בסקרנות. אז את אמא שלי, היא בטח חושבת. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאת הבכי של הבן שלי אני לא שומעת. הם מייד לוקחים לי אותו, בלי שראיתיו כלל. ואז מכריעה אותי השינה. אחר כך יספרו לי שהוא לא הצליח לנשום לבד, והנשימו אותו. מזל שלא ידעתי את זה באותו רגע.

בחדר ההתאוששות אני מתחילה להבין שילדתי שני ילדים ולא ראיתי אותם. אסור לי לקום אחרי הניתוח. האמת, כל כך כואב לי שאני גם לא רוצה לזוז. אני מהרהרת איך כולם מתייחסים לניתוח הקיסרי בקלות ראש. הם לא חוו את זה כנראה. בימים שבהם אסתובב עם הסיכות בבטן יהיה לי קשה לזוז, קשה לצחוק, קשה לנשום.

בלילה הרופאים ובעלי מגיעים לספר לי שהילדים שלנו שוכבים בטיפול נמרץ פגים, בתוך אינקובטורים. הם נולדו לפני שבוע 36, ושוקלים פחות משני קילוגרמים. תמר נולדה במשקל 1,745 גרם, וראם - 1,816. משקלים שנחשבים גבוהים בפגייה. בגלל שילדתי בערב ואסור לי לקום מהמיטה, אני לא יכולה ללכת לראות אותם. דמיינו לכם: ילדתם ילדים ואתם לא יכולים לראות אותם. אבל זה עוד כלום לעומת מה שמצפה לנו.

בבוקר, ירון לוקח אותי ממחלקת היולדות לטיפול נמרץ פגים. אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הילדים. כל פסיעה עולה לי בהרבה דמעות, אבל לא אכפת לי. אני רוצה לראות את הילדים שלי. מקבלים אותנו בחמימות, מסבירים לנו על כללי הסטריליזציה. יש ללבוש חלוקים ולשטוף את הידיים במשך כשתי דקות בסבון מיוחד. לאחר מכן יש לחטא את הידיים בחומר אלכוהולי כחול. ורק אחרי זה מותר לגשת לאינקובטורים.

הכניסה לאולם מרגישה לי הזויה לחלוטין. כמו להיכנס לחללית ולבהות בחוצנים קטנים ששוכבים במין אקווריומים. המוניטורים מסביב מצפצפים בלי הפסקה. ברגע שמוניטור משתולל זה סימן להפסקת נשימה אצל אחד התינוקות, וכל הצוות מוקפץ. אותי לא מעניין כלום, אני רק רוצה לראות את הילדים שלי. אנחנו מגיעים לאינקובטורים של תמר וראם. התאומים שלנו, שהיו רגילים להיות ביחד במשך חודשים, הופרדו פתאום באכזריות. כל אחד מהם שוכב בחוסר אונים, מחובר לצינורות ולמוניטור. ואי אפשר לגעת באמת ואי אפשר לחבק את הקטנים האלה שבמשך שמונה חודשים דיברתי אליהם ושרתי להם והרגשתי אותם זזים בתוכי.

האחיות המקסימות מבחינות בהלם שלי ואומרות לי ברכות שאני יכולה להכניס יד ולגעת, אבל אני מפחדת. הם כל כך קטנים. ומה אם אפגע בהם? אחרי דקות ארוכות אני מנסה לגעת בראם, אבל הוא מתכווץ מהמגע שלי. אני מתחילה לבכות. "תחשבי שהוא היה אמור להיות ברחם שלך לפחות עוד חודש וחצי", אומרת לי האחות. "אל תדאגי, עוד הוא יהיה מכור למגע שלך".

אנחנו יוצאים לשיחה עם מנהלת הפגייה. היא מסבירה לנו שאם חשבתי לתומי לא להיניק, אז במצב הנוכחי אין לי זכות בחירה. לתינוקות בפגייה תזונה של חלב אם היא קריטית, למי שיכולה כמובן לייצר חלב. כן, המילה היא לייצר. להתחבר למשאבה בחדר ההנקה מדי שלוש שעות, ולשאוב. אילו ידעתם כמה זה מתיש כשהחיים שלך נחלקים למקטעים של שלוש שעות, ואז עוד שעה של שאיבה, ושוב שלוש שעות הפוגה, וחוזר חלילה. ולי יש תאומים והמירוץ הוא מטורף, ריצות בין מחלקת יולדות לטיפול נמרץ פגים לחדרי ההנקה, שבהם אני שואבת ושואבת. מנסה לעמוד באחריות העצומה של מזון לשני ילדיי. שיתחזקו וייצאו משם.

14 בדצמבר. מזל טוב, אני משתחררת מבית החולים. איזה מזל ואיזה טוב. אני הולכת הביתה בלי הילדים. כשאני נכנסת לפגייה אני מתקשה להיפרד. הדמעות זולגות ללא שליטה והלב נכמר למראה הקטנטנים ששוכבים חסרי אונים באינקובטורים. אמא באה לקחת אותי הביתה. אני יוצאת מבית החולים וחושבת על זה שהילדים שלי נשארו שם, בין עשרות תינוקות וידיים זרות שאמנם מטפלות בהם במסירות, אבל אינן ידינו. קשה מאוד להרגיע אותי, והנה זה מתחיל, רגשות האשמה צפים. למה עשיתי דווקא כך, אולי אם הייתי בשמירת הריון, כמו שהמליצו לי, הם לא היו יוצאים כל כך מהר ולא היו עוברים את הסבל הזה. למה הייתי צריכה לעבוד כל כך קשה. אבל האמת היא שהרגשתי מצוין, ולא היתה לי סיבה ממשית להישאר בבית. טוב, המחשבות אלה לא עוזרות לי. וחוץ מזה, אני אטוס לבית החולים על הבוקר.

18:00: שאיבה. 21:00: שאיבה. 24:00: שאיבה. 3:00: שאיבה. 6:00: שאיבה. 9:00: שאיבה. 12:00: שאיבה. 15:00: שאיבה. כל פעם סוחטת את הגוף ואת הנשמה. זה לא כמו להיניק את התינוקות שלך ולחוש את המגע החמים שלהם ואת התלות המוחלטת ואת היד הקטנה שנחה על החזה. שאיבה זה טכני, זה קר ומנוכר. פס ייצור. הפגייה מלאה אמהות מסורות שעובדות בלדאוג ולשאוב. נשים יפות ורזות עם מבט עייף. כל יום הוא 24 שעות של חוסר ודאות, עליות וירידות. האמרה "יום אסל יום באסל" מקבלת משמעות רוחנית ממש.

השגרה שלי: קמה בבוקר, רצה לאיכילוב להספיק לשיחה עם רופא בכיר ולהביא את החלב, כדי שיהיה להאכלה הקרובה ב?12:00. הקטנים עדיין מוזנים באמצעות צינור המוכנס דרך הפה. קשה לי לראות את כל הצינורות האלה, וכל הפסקת נשימה או ירידה של רמת החמצן בדם גורמת למוניטור לצפצף וללב שלנו לרדת לתחתונים. "סטורציה", קוראים לזה הרופאים והאחיות. אני הולכת ומרזה, כי התיאבון ממני והלאה, אבל אני לא מרגישה רעב, רק רוצה שהילדים יהיו בריאים ושנצא מכאן כבר.

כולם בפגייה לא תיכננו להגיע לכאן, אבל בכל זאת מצאו את עצמם בחלל הקטן הזה, שמאגד כל כך הרבה סיפורים, כל כך הרבה דרמות, כל כך הרבה תקוות ואכזבות. יש כאן, למשל, אישה צעירה שבנה נולד פג וסובל ממחלת ריאות קשה, והיא מגיעה לכאן, יום יום, כבר חודשיים. ויש את הזוג המקסים מאוסטרליה, שבאו לישראל לבלות כאן ירח דבש והילדה פתאום החליטה לצאת, בשבוע ה?25, וכבר ארבעה חודשים שהם כאן, ארבעה חודשים לא מתוכננים, והם רק מביטים ברופאים במבטים של תחינה ומחכים לרגע שיוכלו לחבק את הילדה ולטוס איתה בחזרה הביתה. המזל שלהם הוא שזה קרה בישראל ולא בווייטנאם, שם טיילו לפני שהגיעו לכאן. וכמובן שבישראל, כמו בישראל, כולם מתגייסים לעזור להם בכל דבר שהם צריכים.

בחדר ההנקה אני רואה את אחת האמהות ישנה על מזרן בצד. היא ובעלה כאן כבר עשרה שבועות, לתינוק שלהם יש הרבה הפסקות נשימה ובעיית עיכול שגורמת לו לפלוט את כל מה שהוא אוכל. אצל פגים זה מסוכן, כי הם חייבים לעלות במשקל. בלילות, האמא פשוט מוצאת מזרן פנוי באחד החדרים ושמה את הראש לשעה?שעתיים חטופות. האבא עובד, מנסה איכשהו לשמור על מסגרת שפויה לחיים שלהם.

שיחות קטנות, חרישיות, נרקמות בין ההורים, שיחות של שותפים לדאגה. אבל יש גם איזה קוד לא כתוב שלא מתקרבים לאינקובטור שאינו שלך, ומשתדלים ללכת ישר ולא להביט לצדדים, ומייחלים כל הזמן לרגע הזה שבו לא נהיה עוד שותפים לדאגה, כי הילדים יהיו איתנו. לרוב הסיפורים כאן יהיה סוף טוב, אבל זה יבוא תמיד אחרי הרבה עליות ומורדות ודפיקות לב ודמעות. אחת הרופאות, שמבחינה בי כשדמעות בעיניי, ניגשת אלי ושואלת מה קרה. אני משיבה שאחת האמהות סיפרה לי על התינוק החולה שלה שנלחם על חייו. היא מישירה מבט לתוך עיניי ואומרת לי בשקט: "עדיף שתתרכזי רק בשלך. זה מקום קשה כאן, עדיף לדעת כמה שפחות על אחרים". אני מנסה להקשיב לה, אבל קשה לי. במיוחד כשאני רואה את האמהות בוכות.

הרופאים והאחיות הם במעמד של קדושים ממש. עושים את מלאכתם במסירות ובשקט, לילות כימים, מטפלים בפגים ובהורים גם יחד. מנחמים, אומרים מילה טובה. עונים על כל שאלה. על התגמול הזעום שהם מקבלים אני קוראת כל יום בעיתונים, רק שהפעם אלה התינוקות שלי שזקוקים להם.

המקום שכל הורה בפגייה רוצה להגיע אליו הוא חדר המחלימים, החדר שבו נשמעים מוסיקה, דיבורים עולצים, והכי חשוב: בכי של תינוקות. כי בטיפול נמרץ לא תשמעו הרבה בכי של תינוקות. רובם קטנים מדי, ריאותיהם חולות או לא מפותחות, והם אינם מסוגלים לבכות. מדהים שהפגייה גורמת לי להתפלל שהילדים שלי יצרחו מבכי, כדי שאדע שהם נושמים. בכי שווה נשימה, זאת המשוואה כאן, ובניגוד להורים טריים שנבהלים וממהרים להשתיק את תינוקם ברגע שהוא מקטר קצת, אנחנו רק מחכים שהקיטור יתפתח לבכי של ממש, רק כדי להירגע ולראות שהריאות שלהם מספיק מפותחות. כמה חיכינו כבר לשמוע את תמר וראם בוכים בכי תמרורים, ואיזו הקלה הרגשנו כשהם בכו סוף סוף. עד היום, כשהם בוכים, אני אומרת לעצמי, איזה יופי. סימן שהריאות שלהם מפותחות.

שבוע וחצי אחרי הלידה, הילדים שלי עוברים לחדר מחלימים. כמה שאנחנו מאושרים. מביאים את הסבים והסבתות שיראו אותם. הכניסה לפגייה מותרת רק לזוג ההורים ולסבים. אפילו האחיות שלי אינן מורשות לבקר. התינוקות קיימים, ולאיש כמעט אסור לראותם. כל טלפון מקרובי משפחה או מחברים ששואלים "מתי אפשר לבוא לראות את הילדים" מכעיס אותי. אני מפסיקה לענות.

הרופאים מחליטים שהגיעה העת להתחיל לגמול את הילדים מהצינוריות. אנחנו מאושרים. סוף סוף נוכל להרים אותם, לקרב אותם ללב, לשיר להם ולחבק אותם ולחתל אותם. עכשיו הם גם מתחילים ללמוד לאכול מבקבוק. הם עדיין חלשים מדי ולא יודעים לבלוע בכוחות עצמם, כך שהנקה לא באה בחשבון. הלקח החשוב ביותר שלומדים בפגייה הוא ששום דבר לא מובן מאליו: לא היכולת לנשום, לא היכולת לאכול, לא היכולת לשרוד. אבל הקטנים שלנו נלחמים. תמר לומדת לאכול במהירות, ראם קצת התמכר לעצלנות שבצינורית, אבל אנחנו לא מוותרים לו. אני ממשיכה לשאוב את עצמי לדעת בין הבית לבית החולים, להאכלה והחתלה. בכל לילה אני חוזרת סחוטה, תרתי משמע. אין לי כוח לאכול, אין לי כוח לדבר, השינה בין השאיבות טרופה, ואנחנו מתאפקים לא להתקשר לפגייה בכל דקה. אם הילדים ילמדו לאכול, נוכל להשתחרר בסוף החודש.

אני וחמותי בפגייה. אחת האחיות המסורות בדיוק סיימה להאכיל את ראם בבקבוק, בקבוק שלם! כולנו מוחאות כפיים, אני קורנת מאושר. היא מעבירה אותו לחמותי, והוא נח על כתפה. לפתע אני רואה שמשהו לא בסדר, הוא מכחיל ומפסיק לנשום. במקום לצרוח, אני יושבת קפואה על הכיסא ואומרת לאחיות בדמעות: "הילד שלי כחול. תעזרו לו".

הן ממהרות אליו מייד ומתחילות לשאוב לו את הנוזלים מקנה הנשימה. הן שואבות לו דרך הפה והאף את כל האוכל שאכל. עדיין אין תגובה ממנו, ואני חסרת אונים. מפוחדת כמו שלא הייתי מעולם. המומה מכל מה שקורה. אני רואה רק את הילד, לא רואה אף אחד אחר. הכל קפא. והוא לא נושם. ומנסים לעזור לו. והכל מתמוטט סביבי. ומרביצים לילד שלי, שייצא מהאפאטיות ויתחיל לבכות.

ופתאום, בכי חלוש, זעיר וקטן כזה, צליל של תקווה, של חיים. ואני מתעוררת, מבחינה שכל החדר סביבי בוכה. כל ההורים מחזיקים את התינוקות שלהם, וכולם עם דמעות בעיניים. והצוות מרגיע אותי, האחיות הקדושות החזירו לי אותו. הן נותנות לי אותו, ואני מחבקת את הקטן ובוכה. וחמותי, כמו סלע איתן, שהחזיקה את עצמה כל הזמן הזה, מתחילה לבכות רק כשהרופא מגיע ומסביר לנו מה קרה. הוא מדבר ואני לא יכולה לעצור את הדמעות, בקושי מצליחה להוציא מילה מהפה, והוא אומר: "חשבתי שאת יותר חזקה". כן, מסתבר שתינוקות כחולים הם שגרה בפגייה, ואני, שהתנדבתי במד"א בצעירותי ואפילו יצא לי לטפל פעם בתינוק, אני קפאתי כשהילד שלי הפסיק לנשום. אבל אם אני לא חזקה, איך עברתי את כל הסיוט של טיפולי פוריות במשך שנתיים, כשהגוף שלי היה מפוצץ בהורמונים ואכזבות, ואיך עברתי את הניתוח הזה ואת כל הימים המסויטים בפגייה ואת מלחמת ההתשה הזאת. אז סליחה, דוקטור, שנשברתי.

אחרי לילה ללא שינה אנחנו חוזרים לפגייה. לראם היו הרבה הפסקות נשימה במשך הלילה. הצוות לא מבין מדוע. נראה שהוא מצונן, וכל קנה הנשימה שלו חסום בנוזלים. אני נזכרת שכבר יומיים לפני האירוע התרעתי שהילד נשמע לי מחרחר, אבל הרגיעו אותי שהריאות נקיות. מחליטים להחזיר אותו לאינקובטור, לטיפול נמרץ. והכל חוזר מחדש. ואנחנו רצים בין החדר האופטימי שתמר נמצאת בו לחדר הקשה מנשוא שראם נמצא בו. ושוב שאיבות, וחשבתי שזה כבר מאחוריי. אני סחוטה לגמרי.

22 בדצמבר. בצהריים הרופאה מכניסה אותי ואת חמותי לחדר, לשיחה. זה לא נשמע מבשר טובות. בקול שקט היא אומרת שהילד נדבק בווירוס הפגים, RSV. החיידק שכל פגייה רועדת ממנו. בשבילנו זה צינון שעובר בתוך מספר ימים, בשבילם זו סכנת חיים. ראם מועבר לבידוד בטיפול נמרץ. גם תמר מועברת לבידוד בחדר המחלימים. אנחנו צריכים להקפיד מאוד על הפרדה מלאה בין הביקורים אצלה לביקורים אצלו, להתחיל אצלה ולסיים אצלו ובין ביקור לביקור חייבים להתקלח ולהחליף בגדים. הוא נראה כל כך אומלל שם, בתוך האינקובטור, לבד לגמרי, ליד מוניטור שמטרטר ללא הפסקה כדי להתריע על הפסקות הנשימה שלו. מדי כמה דקות שואבים לו את הנוזלים, אין משהו אחר לעשות, אין תרופות, צריך רק לחכות שהמחלה תעבור. וזה פשוט נורא, לעבור בין החדרים, לראות את תמר שמתקדמת יפה ואני מאכילה אותה בעצמי, אפילו כבר מיניקה אותה ומחתלת אותה, ואז לראות אותו מחובר שוב לכל כך הרבה צינורות ומתחיל לאבד ממשקלו, כי הוא מקבל רק עירוי נוזלים. ואחרי שיפור במצבו באה שוב הידרדרות, וחוזר חלילה.

אנחנו עושים משמרות. ירון לוקח חופשה מהעבודה כדי להיות עם ראם בשעות היום, אני עם תמר במשך היום ומגיעה אליו בלילה. כל אחד מהם צריך לקבל את מנת תשומת הלב שלו, בייחוד ראם, כי הוא לגמרי לבד, רק עם אחות שנכנסת לטפל בו, בלי מגע ובלי אהבה. גם הפחד להדביק את תמר או את שאר הפגים במחלה משתק אותנו. אנחנו סחוטים, אבל מנסים לשמור על שפיות.

בוקר חדש. אני מתעוררת לאחר לילה של שינה טרופה ומסויטת. פותחת את העיתון וקוראת שהרבה תינוקות נדבקו בווירוס הפגים והגיעו לטיפול נמרץ בבתי החולים ברחבי הארץ. כמה ימים לאחר מכן אני קוראת ששלושה תינוקות מתו מהמחלה. הלב שלי משותק מפחד. אני מחליטה בכלל לא לספר על כך לירון. מאותו רגע אני גם מפסיקה לקרוא עיתונים ולראות חדשות.

ראם חזר שוב לאכול דרך צינורית, ואני עושה מה שהבטחתי לעצמי שלא אעשה ומתקשרת לטיפול נמרץ פגים, לשאול איך הוא עבר את הלילה. אומרים לי שהיו הרבה הפסקות נשימה. מדהים איך ברגע אחד נהרס לי כל היום. אני שואבת בזריזות, הורגת את עצמי ושואבת כמות כפולה, כי לא מרשה לעצמי שאחד יקבל ואחד לא. המטרה היחידה שלי עכשיו היא ששניהם יהיו חזקים ובריאים. אני פוגשת את האישה שהתינוק שלה חולה במחלת ריאות קשה, שעות על גבי שעות היא יושבת כאן בטיפול נמרץ ומדברת ושרה לבנה בשקט. "הייתי כבר מעדיפה שהבן שלי יהיה חולה בווירוס הפגים מאשר במחלה שיש לו", היא אומרת לי בחיוך נוגה. "ככה לפחות הייתי יודעת שהוא יחלים". אני לא מבינה: אפילו במחלות מקנאים כאן?

יום לפני הסילבסטר אומרים לנו שראם מרגיש יותר טוב, כבר כמה שעות שאין לו הפסקות נשימה. אני אומרת לירון שחייבים לצאת קצת להשתחרר מהאוויר החנוק של בית החולים. אנחנו יוצאים להיפגש עם חברים. הם שמחים לראות אותנו ומתפעלים מההרזיה המהירה שלי, ואני חושבת לעצמי בעצב שהייתי מעדיפה להיות שמנה בכמה וכמה קילוגרמים, רק שהילדים שלי יהיו איתי בבית. אני מראה להם תמונות של הילדים עם צינורית שמחוברת לאפם. רק את התמונות האלה אני מסכימה להראות. על מצבו של ראם אנחנו לא מספרים, למה לצער את כולם? רוח אופטימית שוטפת אותי, ואני אומרת לירון: מחר הסילבסטר, ואולי, אם ראם ירגיש טוב, נצא קצת לבלות.

אבל ביום האחרון של דצמבר מצבו של ראם מידרדר. אנחנו נשארים בפגייה כל היום. המוניטור מצפצף כמו משוגע, ואני לא יכולה יותר. בערב אני אומרת לירון שאפילו שאין לי תיאבון, אולי נצא לאכול משהו, כי אני שואבת ומיניקה ואני צריכה לאכול. אנחנו יוצאים מבית החולים והולכים למסעדה. האוכל נתקע בגרון. זו הפעם הראשונה בחיי שאני אוכלת וממש מכריחה את עצמי לבלוע. אני, אדם אוהב חיים ואוכל, פתאום לא יכולה לאכול כלום. אני חושבת על ראם, שנמצא שם לבד, בבידוד, ולא מצליחה להפסיק לבכות.

יום השחרור של תמר מגיע. צוות הפגייה המקסים שואל אותי אם אני רוצה להשאיר אותה עד שראם ישתחרר, כי איך נסתדר כשאחד כאן והשני בבית, אבל אני לא מוכנה שהבת שלי תישאר בבית חולים דקה אחת יותר ממה שצריך. רגע השחרור מהפגייה הוא אחד הרגעים המשמחים ביותר בחייהם של ההורים, אבל בשבילנו זו שמחה מהולה בהרבה עצב, כי ראם נשאר מאחור. כולם שואלים אותנו איך נסתדר כשאחד כאן והשני בבית. נסתדר. הסבתות יעזרו.

ימים של עליות ומורדות חולפים, 2011 התחילה וכבר אמצע ינואר. רכבת הרים. תמר בבית, והיא מקסימה. אנחנו מרגישים שהיא מתגעגעת לאחיה. איך אנחנו יודעים? יודעים. ראם מתחיל להרגיש יותר טוב, הווירוס עוזב את גופו הקטנטן. הוא, שהיה גדול מתמר, קטן ממנה עכשיו. המחלה האטה את ההתפתחות שלו. אני מעריצה את הילד הזה, את האומץ שלו להילחם. גוף כל כך קטנטן ועוצמות כל כך גדולות.

אני לא מפסיקה להתפלל ששני הקטנים שלי יהיו בבית ביום הולדתי, ב?25 בינואר. זאת המתנה היחידה שאני רוצה. הרופאים אומרים שברגע שהוא ילמד לאכול מבקבוק, הוא ישתחרר הביתה. האחיות ואנחנו נלחמים ללמד אותו. והוא נאבק.

אני יושבת בבידוד ושרה לראם. לפתע אני רואה את אחד הזוגות פורץ בבכי. אף אחד לא אומר לי מה קורה. אני קמה ויוצאת. כעבור מספר שעות מספרים לי שהתינוק החולה במחלת הריאות, נפטר. אני מתמוטטת בחדר ההורים. את האם, אישה בת גילי, פגשתי כאן יום יום במשך חודש וחצי. הפכנו אחיות לצרה. בנה לא ישוב איתה הביתה. בימים הבאים, כשאני באה לבקר את ראם בפגייה, אני מצטמררת למראה האינקובטור הריק.

וכרגיל כאן, בצד העצב - שמחה. בנה של האם שישנה במחלקה שוחרר סוף סוף. מצבו טוב. יותר מ?11 שבועות שהה בפגייה, והקרב שלו הסתיים בניצחון. היום, אגב - הוא אחד התינוקות היותר גדולים ומקסימים שיש.

16 בינואר. תשעה ימים לפני יום ההולדת שלי, הרופאים מביאים עימם בשורה מפתיעה ומשמחת: ראם משתחרר מחר. הווירוס עזב את גופו אחרי שלושה שבועות. אושר גדול מציף אותי, אולי האושר הגדול ביותר שחשתי בחיי. הקטנצ'יק מביט בי ובירון בעיניים תמהות, לא מבין על מה כל המהומה, ואני מאמצת אותו ללבי ומבטיחה לו שעכשיו הוא יקבל את כל החום והאהבה שלא יכול היה לקבל בחודש וחצי הראשונים לחייו.

ברגע שאנחנו מגיעים הביתה אנחנו מניחים את ראם ותמר, זה לצד זו, ומביטים בהם באושר. קטנים שלנו, ברוך בואכם למשפחה החדשה.