צעד ראשון לפיוס

הקמפיין החדש והבוטה של תנועת "אם תרצו" להכחשת הנכבה הפלסטינית הוא דוגמא לכוחו המשעבד של הזיכרון הקולקטיבי, ולניצול השפעותיו השליליות על ידי כוחות פוליטיים. בקבוצות שחוו טראומה קולקטיבית בעברן, הזיכרון מציף את הנפש בפחדים קיומיים, משמר חוסר אמון באפשרות לשנות את היסטוריית הרדיפות, ומטפח עיוורון לסבלן של קבוצות אחרות. כל אלה מובילים להתנהלות שמהווה נבואה שמגשימה עצמה על חוסר מוצא, כשזיכרונות הסבל והגבורה מועלים על נס כהבטחה לא להימצא לעולם במצב של חוסר אונים.

זו התנהלות טבעית, בעיקר בסכסוכים עקשניים, שבהם האיומים נמשכים ומתחדשים, ואיתם הסבל ששתי הקבוצות מטילות זו על זו. הזיכרון, במקרים כאלה, איננו רק שיקוף של העבר הרחוק, אלא הוא חי ומתהווה כל העת. שוב ושוב נוצרים נדבכי כאב חדשים, והלב מושך להתעטף בעצב הקבוצתי-אישי של עצמנו, בגעגועים לאהובים שאיבדנו, ובאבל המשותף והמזכך. זהו צורך לגיטימי, אך חשוב לזכור שהוא מתקיים באותה מידה אצל הפלסטינים, שגם הם חוו אסון לאומי, וגם הם אבלים ומתגעגעים לאהוביהם שאבדו במלחמה. הכחשת אסונם ואיסור לבטא את יגונם לא יביאו לנו מרפא. אדרבא, כפי שהעם היהודי יודע היטב, דיכוי של סיפור הסבל האישי והקבוצתי מחזק את האיום על הזהות, ומעצים את הנרטיב שאותו מבקשת ההכחשה להשכיח.

קבלת הכאב והאסון הפלסטיני איננה מבטלת את עוצמתה וייחודיותה של ההיסטוריה היהודית. להיפך, להכרה הדדית בסבל ובזיכרון האישי והקולקטיבי יש כוח מ?ר?פ??א. היא מנתבת את העוינות ההדדית לקתרזיס, וממירה את הזעם והשנאה של כל צד ל?אמפתיה כלפי השני שלכוד יחד אתו במעגל האיבה המרושע. הכרה הדדית כזאת יכולה להות נדבך ראשון של פיוס; ברית מרה של דם, אובדן ודמעות, על בסיסה אפשר להתחיל לבנות מהות חדשה של יחסים נטולי שנאה.

ההתנגדות לציון הנכבה משקפת אמונה מוטעית שמתן כבוד לאבל של הפלסטינים על אסונם הלאומי והבעת הזדהות עם כאבם מערערים את הלגיטימיות של קיומנו הלאומי. אמונה זו שקולה להכחשת ההיסטוריה היהודית על ידי פלסטינים קיצונים ולסירובם להכיר בנו כעם. שני הדברים מנציחים ומחריפים את הסכסוך, ומונעים הסכמה על סיומו גם כאשר מסתמנת אפשרות להגיע לפשרה פוליטית מעשית.

יש מי שמאמינים ומוכיחים שאפשר גם אחרת. ביום עיון שנערך במרכז ללימודים אקדמיים בשיתוף העמותה להנצחתה של בת-חן שחק ז"ל שנרצחה בפיגוע, נדונו חסמים פסיכו-היסטוריים שניצבים בפני התקדמות לסיום הסכסוך, ודרכים אפשריות להתגבר עליהם. במוקד הדיון עמד מעשה הגבורה האישי של משפחות שכולות פלסטיניות וישראליות. משפחות שהחליטו להמיר את השפעותיו השליליות של הזיכרון הטראומטי האישי והקולקטיבי בהידברות ובהבנה הדדית. משפחות אלה בחרו להתייצב באומץ בפני הפיתוי לאטום את הלב והראש בפני יגונו של הצד השני, וסרבו להיכנע לאשליית הנחמה שבהסתגרות באיבה.

האסטרטגיה שבה בחרו להתמודד עם אבלן מו?ר?ד?ת בכוחו המשעבד של הזיכרון, ומאפשרת לצמוח מתוך האסון ולמצוא נחמה אמיתית. פעילותן של משפחות אלה מפריכה את החששות מפני ערעור הלגיטימיות והזהות הייחודית של ישראל, ומציגה תמונה הפוכה. מתוך ההכרה בזיכרון הקולקטיבי של הצד השני, מתחזקת גם הזהות העצמית. ראוי במקום להיאבק כנגד הזיכרון של האחר, נכיר אלה בכאבם של אלה, כצעד ראשון לפיוס.

ד"ר עירית קינן היא חברת סגל במרכז ללימודים אקדמיים. לשעבר מנכ"לית - מייסדת של מרכז רבין.