ביום שישי בצהריים, בקיץ 1963, התקשרו אלי ואל כמה כתבי נוער אחרים ב"מעריב לנוער" ושאלו אם נוכל להגיע למערכת. יש פגישה חשובה וסודית, הסבירו. כשהגענו לבית מעריב חיכה לנו איש צעיר, נעול בסנדלים, שהציג עצמו כארתור. זה עדיין לא אמר לנו כלום. התיישבנו במעגל, כתריסר עיתונאים, תלמידי תיכון ציניים ובקיאים, וביקשנו לתהות על הסיבה להזעקתנו הדחופה.
ואז התגלה הסוד: זה היה לא פחות ולא יותר מארתור גולדרייך, אחד מחמשת היהודים שנתפסו בקרב 17 פעילי ה-ANC, הפעילים נגד הגזענות בדרום אפריקה. הוא נלכד בחוות ריבוניה, חווה שרכש עבור הארגון שנאלץ לפעול במחתרת. הוא נלקח למעצר ביוהנסבורג, ברח כשהוא מחופש לכומר והגיע לסווזילנד כאשר העולם כולו עוקב אחר מסע הבריחה שלו. והנה הוא כאן, בתל אביב. איתנו. עדיין בחשאי.
כשלוש שעות ישבנו, והוא הקסים את כולנו. פגשנו מישהו שמונע על ידי אידיאולוגיה, שמאמין באפשרות לתקן את העולם, ויודע שזה לא יקרה מעצמו, שזה לא יתרחש בלי קורבנות. הוא סיפר על עצמו, ועל דרום אפריקה ועל האפרטהייד, ואנחנו, שחשבנו שידענו הרבה על מה שמתרחש בעולם, גילינו שלא ידענו כלום על דרום אפריקה מלבד שמו של סמאטס.
הוקסם מהציונות
הוא הוקסם מן הציונות ומן המאבק למען עצמאות יהודית, ובגיל 19, ערב קום המדינה, עשה מעשה, עלה ארצה ועוד הספיק להתגייס לפלמ"ח. אבל הידיעות מן הבית שברו את ליבו. שבועות מעטים לאחר שעלה ארצה ניצחה המפלגה הלאומית בבחירות בדרום אפריקה והשליטה את משטר האפרטהייד. לכאורה היה זה רעיון לא בלתי אנושי לאפשר לכל קבוצה במדינה הגדולה הזו להתפתח, לפי דרכה ועל פי תרבותה. למעשה, היתה זו תוכנית שטנית לפגוע בשחורים ולמסד את שלטון המיעוט הלבן, תוך דיכוי אכזרי של הרוב. האנשים שהובילו את המזימה הזו היו תומכיו המובהקים של אדולף היטלר בשנות ה-30 וה-40; הם למדו ממנו משהו על גזענות ועל הטיפול בה. החוק הראשון שחוקקו היה איסור נישואים בין לבנים לשחורים. החוק הבא היה איסור יחסי מין בין הגזעים, ואחר כך באו החוקים האחרים על מגורים נפרדים ובנטוסטנים ועוד ועוד. הוא חש שלא יוכל להישאר בישראל של שנות ה-50 ולעשות לביתו כשדרום אפריקה עוברת סיוט שכזה. לכן החליט לחזור ולהצטרף ללוחמים נגד המשטר.
זה היה ב-1954. נלסון מנדלה ביקש להיעזר בכישורים הצבאיים הצנועים שלו כחייל בפלמ"ח ובצה"ל, ובמשך תשע שנים סייע בבניית הכוח נגד משטר האפרטהייד והקדיש את חייו למהפכה. עד שנתפס וברח.
לא נפגשנו מאז. אבל פרופ' גולדרייך, שייסד את מחלקת העיצוב התעשייתי והסביבתי בבצלאל, היה מהמשפיעים עלי. לא הפסקתי, מאז פגישתנו היחידה, להתעניין ולעסוק בנושא האפרטהייד, עד אשר שיכנעתי את ממשלת שמיר ב-1987 לאמץ סנקציות נגד המשטר האפל הזה, בניגוד לדעת מנהיגי הקהילה היהודית בדרום אפריקה, ובניגוד לדעתם של ישראלים רבים שהמשיכו לראות בדרום אפריקה את ידידתנו הטובה.
האיש הצעיר בסנדלים, שהסעיר את העולם בבריחה הנועזת שלו לפני 50 שנה כמעט, נפטר בגיל 82, מתוסכל מהמתרחש אצלנו ובעיקר מהחוקים שנחקקו בכנסת, שהזכירו לו, לדברי ידידיו, חוקים ממקום אחר. עצוב שהאיש, שעלה ארצה פעמיים בתקווה גדולה, הלך לעולמו בתחושה כה מרה, דווקא לאחר הניצחון הלא ייאמן על האפרטהייד בדרום אפריקה.