סדרת אילוף: כלב שלא רוצה לזוז וכלב שנעלם לשעות

ככלל, נכון יהיה לתת לכלב לחיות את חייו בחיק המשפחה - בסלון, בכניסה או במסדרון. לא נכון ולא רצוי לתת לכלב חדר משלו שכן החדר הופך להיות מבחינתו "מבצרו" והוא מתחיל לגונן עליו מפני כל מי שמנסה "לחדור" כביכול לטריטוריה שהפכה להיות רק שלו. אין כל יתרון לכלב כשהוא גר במנותק מבני המשפחה בחדר משלו.

בכל מקרה, כאשר רוצים להעביר את הכלב ממקום אחד בבית למקום אחר (שאינו מקום סגור ו/או מנותק) כל שיש לעשות הוא ליטול את השמיכה עליה הוא נוהג לשכב, להניח אותה "במקום החדש" ואז לקרוא לכלב או אף להביאו במשיכה קלה אל השמיכה, להורות לו לשכב, לשבת לידו דקה או שתים ולעודד אותו בליטוף מרגיע או גם ב"צ'ופר".
מדי ערב לחזור על אותה פעולה ואחר כמה פעמים הכלב "יבין את הרמז" ויעבור דירה מרצונו.
למד את הכלב, שזהו המקום החדש שלו וקרא למקום החדש "מקום", כאשר אתה מזכיר לו מדי פעם את מקומו החדש על ידי הפקודה – "למקום"! וכשהוא ממלא אחר הפקודה תמיד רצוי לתגמלו והוא כבר יגמול בהתנהגות נאותה.

טיפול בבעיית התנהגות – כולל גילויי סרבנות "בלתי מובנת" אינו מתחיל ב"ניחוש" של יודע כל כביכול, אלא בבדיקה.
כאשר כלבה מסרבת לקום וללכת ייתכן שהבעיה היא ברגליים (כאב כלשהו, למשל) או בשטח (במקרה זה, אולי, המדרכה) עליו אנחנו רוצים שהכלבה תלך (למשל, המדרכה לוהטת, וזו רק אפשרות אחת, כמובן).

מוצע בזאת להתחיל דווקא בבדיקה רפואית של הרגליים ואת זאת מבצע כמובן וטרינר. הבדיקה היא הצעד הראשון (שלכם, עדיין לא של הכלבה). נבדקה הכלבה ונשללו בעיות רפואיות שעשויות היו להקשות על הליכתה ונבדקה המדרכה ונמצא "רגילה", כזאת שאינה צורבת את כפות הרגלים של הכלבה – ממשיכים ב"חיפושים" אחר סיבה אחרת.

ייתכן והכלבה "פשוט" אינה רוצה להתחיל ללכת, כי אין משהו שיגרה אותה לעשות זאת ונוח לה יותר לרבוץ מאשר לטייל כשהיא קשורה ברצועה או גם בלעדיה. אם כך הדבר, לא נותר אלא "למשוך את לבה" במעדן כלשהו, אותו יש לקרב לאפה, לאפשר לה להריחו וכשנראה כי היא מוכנה לשלוח לשון וללקק, אז להתרחק, להניח את המעדן במרחק של כמה מטרים – והיא, יש לקוות, כבר תרוץ אליו מרצונה.
אם הפעם הראשונה הסתיימה בהצלחה – כלומר, הכלבה קמה, החלה ללכת ונעצרה ללקק את המעדן, אפשר להחזיר אותה למקומה, להוציא עוד מעדן, לחזור על הפעולה, אך להניחו במרחק גדול יותר. יש לשער, כי מה שהיה טעים לכלבה בפעם הראשונה, יעודד אותה לקום וללכת אליו פעם נוספת.

וכך, כאשר אתם יוצאים עם הכלבה הקשורה ברצועה, קרבו אליה מעדן כלשהו, אל תתנו לה לטעום ממנו, אך המשיכו להחזיקו בידכם וצאו לדרך. הכלבה תלך עמכם כל עוד היא מקווה, שבנקודה מסוימת היא תוכל לטעום מן המעדן
(ואכן, אל תאכזבו אותה ואפשרו לה "בסוף" לטעום ממנו ולהנות) וכך, צעד אחר צעד, מעדן אחר מעדן, היא תשתחרר מסרבנותה "חסרת הטעם", שהרי מחכה לה תמיד משהו טעים יותר.

יש להניח, כי הזכרון האסוציאטיבי המקשר יציאה לדרך עם מתיקות מהנה יעודד אותה לקום ולצאת אתכם כל פעם גם אם לא כל פעם היא אכן תקבל את המעדן – רק מדי פעם ולאו דווקא בתכיפות יתרה.

התשובה מאוד פשוטה וכמו שאומרים לפעמים "אין מה לעשות – אלא לעשות". במקרה זה הדרך הטובה ביותר היא להקפיד על כך שדלת הבית תהיה נעולה כך שהכלבה לא תוכל לפתוח אותה ולא תוכל לצאת.

פעולה זו עדיפה על נסיונות של ענישה או "חינוך מחדש" כי אין מדובר כאן בעיה התנהגותית של הכלבה. היא, פשוט, אוהבת לצאת החוצה, כי היא נהנית בחוץ. באשר ל"קבלת הפנים", כשהיא חוזרת – אין רע בהענקת חטיף. הכלבה מקשרת את חזרתה הביתה עם משהו טוב וטעים שמחכה לה וכשהיא תרגיש כי אתם כבר "בסביבה" היא תמהר לפגוש אתכם, כי יש לה סיבה מתוקה לכך.

לסיכום, נעילה – למנוע יציאה, חטיף - כדי לקבל את השבה(אם היא בכל זאת יצאה "איכשהו") וזה כל מה שצריך לעשות.