את כרטיס אדי - הכרטיס שמודיע על נכונותי לתרום את איבריי אחרי מותי, אני נושא בארנקי מאז 1990. לפני 21 שנים, ביום ששמעתי על קיומו של כרטיס התורם, הזדרזתי לחתום עליו. מאז אני מיסיונר של הכרטיס ומנסה לשכנע רבים להצטרף אלי.
היום יצוין "יום הצלת חיים ארצי" שמטרתו לחזק את מאגרי החיים של ישראל - תרומות דם, איברים וכיוצא בכך.
הרעיון שלי הוא הפוך: להפוך, לאחר קמפיין ממשלתי, את המצב שבו רק מי שנושא כרטיס אדי מצהיר על נכונותו לתרום, למצב שבו רק מי שאינו מוכן לתרום, יישא כרטיס.
הרעיון הוא שהמצב הלא נורמלי יתבטא בסירוב של אנשים לתרום איברים ולהציל חיי אדם, וגם כדי להצהיר על כך יהיה עליהם ליזום ולבצע מהלך אקטיבי של חתימה על כרטיס כזה.
הרי ברור שיש יותר כאלו שמוכנים לתרום מאשר מחזיקי כרטיסים. ומצד שני זה אבסורד שחברה הומנית, הרואה בחיי האדם ערך מרכזי, לא כל שכן במדינה יהודית שמחויבת לקדושת חיי אדם, לא כל אזרח יהיה מוכן לתרום את איבריו כשהוא כבר אינו זקוק להם. חיי אדם הם ערך עליון ביהדות - פיקוח נפש דוחה שבת וכמעט את כל המצוות, והרי למדנו ש"כל המציל נפש אחת כאילו קיים עולם מלא" ולחלופין לימדונו חז"ל כי "כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא".
יש לשנות את החוק
ועדיין, שיעור החותמים על כרטיסי אדי בחברה הישראלי נמוך מאוד. מה זה מעיד עלינו? האם זה מעיד שרובנו מעדיפים לתרום את איברינו לרימה ולתולעה ולא להצלת חיי אדם? או שמא רובנו פשוט מתעצלים ונמנעים מלהתמודד עם הסוגיה כאשר מותנו נראה רחוק ובלתי אפשרי?
אני משוכנע שהאפשרות השנייה היא הנכונה. אנשים אינם אוהבים להתעסק במה שקשור למוות שלהם. זה תמיד רחוק, מפחיד, לא נעים, ומוות הוא בוודאי לא דבר שלמענו בא לנו לפעול באופן אקטיבי. בטח לא עכשיו. אולי מחר. אולי ביום ראשון או באחד בחודש הבא. מה בוער?
לכן הפתרון הוא שינוי החוק בנוגע לתרומת איברים, כך שניתן יהיה ליטול איברים מכל אדם שלא הצהיר בפירוש על סירובו לתרום להצלת חיי אדם. כל סרבני הצלת חיים יידרשו לשאת על גופם כרטיס אדי הפוך, שבו ייכתב: "אני מצווה בזה לא לתרום לאחר מותי כל איבר מגופי שהזולת יוכל להיעזר בו להצלת חייו", בדיוק הפוך מהכתוב בכרטיס אדי הנוכחי.
כל מי שלא יישא על גופו כרטיס כזה, יעיד על עצמו כי הוא נכון להציל חיים באמצעות תרומת איבריו. אני משוכנע שצעד זה יוכיח שכמעט כל הישראלים מוכנים להציל חיי אדם, ורק מעטים מאוד יחתמו על הכרטיס.
בכל פעם שמשפחה תורמת את איברי יקיריה, היא מרואיינת בכלי התקשורת וזוכה לשבחים על אצילותה. הכוונה של התקשורת ראויה, אבל היא מעידה על המצב התמוה אצלנו, ולפיו התרומה היא אירוע חריג. תרומת איברים מצילה חיים, והיא צריכה להיות נורמה בסיסית כמו עצירה ברמזור אדום.