ירושלים של זהב: געגוע לסמטאות

44 שנים לאחר איחודה של העיר ירושלים, ואני נזכר בערגה בעיר של פעם. כיום, כל אימת שאני מטייל ברחובותיה ובסמטאותיה של ירושלים תוקפת אותי תחושה קשה של עצבות, משום שהעיר המיוחדת הזו איבדה את הצביון שכל כך אפיין אותה.

זו עדיין עיר קסומה ביופייה, אך למרבה הצער עם שכונות מוזנחות שהעוני בהן זועק מהקירות.

כך, למשל, מרכז העיר השתנה ללא הכר. המשולש הירושלמי שהיה הלב הפועם של העיר - רחוב יפו ובניין העמודים עם חלונות הראווה המוארים; רחוב בן יהודה עם קפה עטרה בטבורו; ורחוב המלך ג'ורג' שבמרכזו ניצב קפה אלנבי עם הסופגניות הטריות, גדושות הריבה - נעלם לחלוטין. כלומר הרחובות נשארו על מקומם, אבל הבתים ומקומות הבילוי השתנו והפכו למשמימים, אפורים, מדכאים.

גם בתי הקולנוע נמחקו לחלוטין. בתי הקולנוע אוריון, אורנע, אורגיל, רון וכמובן קולנוע ציון, סטודיו ועדן נותרו רק בזיכרון. אם אתה רוצה לראות סרט בירושלים עליך להרחיק עד לאולם הסינמטק (אשר, מוכרחים לציין, מקרין סרטים נפלאים ומשקיף אל נוף עוצר נשימה), לתיאטרון ירושלים או לתלפיות.

גם ממגרשי הכדורגל בימק"א ובקטמון, שבהם ביליתי אלפי שעות של התרגשות, שמחה ולא מעט עצב בימים שבהם שתי קבוצות כדורגל ירושלמיות שיחקו בליגה הלאומית (ליגת העל של אז) לא נשאר שום זכר. שני המגרשים נמחקו ובמקומם נבנו בתי מגורים רבי קומות.

בירושלים קם דור שאין לו מושג מה היה לפני איצטדיון טדי. אילו דרמות ליוו את מאבקי הדרבי בין הפועל ירושלים של אלי בן רימוז' וצבי סינגל לבין בית"ר ירושלים של אודי רובוביץ' וד"ר ראול גלר. כיום רק בית"ר, בקושי, על המפה (וגם בה משחקים רק עבור הכסף ולא עבור הסמל כמו פעם).

אתר תחנת הרכבת של ירושלים נעלם גם הוא לחלוטין. הרציף הבודד שממנו היינו נוסעים נרגשים ומלאי ציפיות לתל אביב ולחיפה, מאזינים לצפירת הקטר ולשקשוק הקרונות, מפזמים בהתרגשות את שירו של אריק לביא "בתחנה לבאר שבע עמד קטר", אינו קיים. החליפו אותו כמה מסעדות יוקרה.

גם גן הסנהדרין, שבו התמקמתי עם חבריי מהפלוגה המסייעת של גדוד 28 בחטיבה 55 של הצנחנים, בליל 5 ביוני 1967, אינו מזכיר את תהילת עברו. אף אחד מהתושבים החרדים של שכונת סנהדריה המורחבת אינו יודע דבר על קרבות העבר.

כל הזיכרונות הללו צפים ועולים בתוכי ביום המיוחד הזה, יום ירושלים, וברקע הדיווחים על כך שההגירה השלילית מירושלים הבירה נמשכת, האוכלוסייה החילונית מתמעטת ומספר החרדים והערבים גדל בהתמדה.

בינתיים אני שוקע בזיכרונות על חבריי שנפלו בדיוק לפני 44 שנים, ובהם נתן שכטר שחזר מלימודי רפואה בבולוניה שבאיטליה כדי להשתתף בקרבות בירושלים ונפל ליד מוזיאון רוקפלר; ואביהו פלד מקבוצת כנרת, שנהרג אף הוא ליד מוזיאון רוקפלר מירי של צלף שהסתתר בחומת העיר העתיקה.

סיפוריהם מזכירים לי עד כמה היינו אז תמימים, אבל גם מאוד נחושים. לא היו לנו ספקות לגבי צידקת הדרך, ידענו שאנחנו מגינים על הבית, פשוטו כמשמעו, ללא פראזות וללא מילים חלולות, ריקות מתוכן.

אז עכשיו מצבה של ירושלים אינו מלבב, אבל אני יודע שעוד יבואו דורות של צעירים נלהבים שימשיכו את המורשת, למען חידוש תפארתה של ירושלים.