פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אנחנו לא לבד

      מי אמר שכל הקלפים בידי הפלסטינים? בזמן שכולם חוזים לישראל צונאמי מדיני בספטמבר, בא שלשום נשיא עצרת האו"ם השוויצרי, ג'וזף דייס, ואולי טרף לאבו מאזן את הקלפים.

      דייס, שניווט ב-2002 את ארצו לאו"ם, למד את הפרוצדורה, קרא היטב את אמנת האו"ם והסביר לעולם כי עם כל הכבוד לרצון הרשות להכריז על עצמה כמדינה, יש לעבור תחילה דרך מועצת הביטחון כדי לתת להחלטה תוקף משפטי.

      תזכורת: ב-15 בנובמבר 1988 הכריז יאסר ערפאת על הקמת מדינה פלסטינית. 111 מדינות, ובהן כל מדינות ערב (איך לא), רוב מדינות אפריקה, רוב מדינות אסיה, רוב מדינות דרום אמריקה ורוב מדינות מזרח אירופה הכירו בצורה זו או אחרת ברשות הפלסטינית.

      להכרזה אז היה תוקף סימבולי ולא משפטי, בדיוק כפי שצפוי לנו בספטמבר. גם אז לא הכיר המערב במדינה הפלסטינית, גם אם איפשר לה פתיחת נציגויות. גם הפעם לא שש המערב להצטרף למהלך החד-צדדי של הרשות, הנוגד את הסכמי אוסלו. קיים גם שינוי נוסף מאז: הגוש הסובייטי התפרק, ומדינות מזרח אירופה הפכו לידידות גדולות של ישראל (עיין ערך פולין וצ'כיה).

      יש על מי לסמוך

      הנשיא אובמה, בשלוש הזדמנויות בתוך שבוע (פעמיים בוושינגטון ופעם בלונדון), הבהיר היטב מהי עמדתו בנוגע לרעיון ההכרזה החד-צדדית.

      הווטו האמריקני מובטח. מובן שבעולם המשתנה בקצב כה מהיר הכל אפשרי, גם צונאמי דווקא בצד השני, זה הפלסטיני (כפי שהיה להם דווקא השבוע).

      יש המנבאים לנו בדידות לא נעימה במהלך העצרת הכללית בספטמבר. בינתיים במהלך מפגש הפיסגה של המדינות המתועשות (G8) ראינו כיצד מנהיג קנדה סטיבן הארפר, מדינה ליברלית ושוחרת שלום אשר דואגת לזכויות אדם, מבינה את הרגישות באזורנו ובעיקר קנאית להצהרת סיכום מאוזנת.

      יש להניח כי בפיסגה הערבית בדוחא לא נשמע הצהרות מעודדות. נסתפק בארה"ב, בקנדה ובידידות נוספות באירופה. בינינו, לא רע להרגיש בודדים בחברתן.