פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פחות מחצי אחוז: המהפך השלישי

      בחירות המוכרעות על ידי "קולות החיילים" אפיינו את ישראל במשך 20 שנה, בין 1981 ל-2001. ב-1981 זכה הליכוד ב-48 מנדטים, המערך זכה ב-47, והוקמה קואליציה בראשות מנחם בגין, על חודו של קול, תוך תשלום כבד מאוד למפלגות הדתיות. ב-1984 זכה המערך ב-44 מנדטים והליכוד ב-41, אבל המפלגות נאלצו לחבור זו לזו בממשלת אחדות לאומית. ב-1988 זכה הליכוד ב-40 מנדטים והעבודה ב-39, ושוב הוקמה ממשלת אחדות. ניצחון העבודה בראשות רבין ב-1992 היה מרשים (44 מנדטים לעבודה ו-32 לליכוד), אך הפער בין גוש השמאל לגוש הימין היה קטן מאוד, וגם הקואליציה שהקים רבין הייתה צרה מאוד.

      התיקו הפוליטי והתלות בח"כים העורקים ממפלגה למפלגה כדי לאפשר הרכבת ממשלה אחרת, גרמו למחשבות באשר לשינוי שיטת הבחירות, כך שתובטח היציבות, גם על חשבון הייצוג המדויק של כל הדעות בציבור הרחב.

      יתרונן הגדול של הבחירות היחסיות הוא בכך שהן מחדדות את הוויכוח הערכי בין המפלגות, ומדגישות את התפיסות האידיאולוגיות ולא את האישים המייצגים אותן. הן גם מאפשרות לכל זרם פוליטי לבוא לידי ביטוי, ומקטינות את תסכול המיעוטים על שאינם מסוגלים להתבטא ולהשפיע.

      הרעיון שזכה לתמיכה גוברת בסוף שנות ה-80 היה בחירה ישירה לראשות הממשלה, לצד המשך בחירות יחסיות לכנסת. התקווה הייתה שבכך תקטן מאוד התלות במפלגות הקטנות.

      המהפך הפוליטי של נתניהו - מות הסדרי אוסלו

      ואז החלה מלחמת עולם פוליטית. הליכוד התנגד מאוד לבחירה הישירה. במפלגת העבודה מצאו את עצמם שני מנהיגיה-יריביה, פרס ורבין, באורח תקדימי ממש, באותו צד של המתרס. פרס העריך כי הבחירה הישירה תאפשר לבוחרים חרדים וערבים, שלא יצביעו עבור העבודה, לתמוך במועמד מטעמה.

      ההצבעה התקיימה ב-14 באפריל 1992. עד לרגע האחרון לא היה ברור כיצד יצביעו ח"כים מסוימים, ואחת ההערכות הייתה שהתוצאה תהיה תיקו, והחוק ייפול. כאשר הגיעה ההערכה זו לבנימין נתניהו, הוא החליט לשבור את המשמעת הסיעתית. התוצאה הייתה 57 בעד בחירה ישירה ו-56 נגד. החוק לא היה אמור להתממש בבחירות 1992, אלא באלו שלאחריהן.

      סערת הרוחות הייתה גדולה. בליכוד היה כעס רב על נתניהו, שבאצבעו גרם לשינוי השיטה. אני הצטערתי מאוד שלא עשיתי מעשה דומה לשלו, משום שאילו הייתי מצביע לפי עמדתי ולא לפי המשמעת הסיעתית, הייתי יכול להפיל את החוק.

      המשך המעשה מדהים אך אינו בדיוני. לפני 15 שנים, ב-29 במאי 1996 נערכו בחירות. רצח רבין העניק למפלגת העבודה בראשות פרס פער אדיר על פני הליכוד בראשות נתניהו, אך הפער הצטמצם ובבחירות ניצח נתניהו. העבודה זכתה ב-34 מנדטים והליכוד ב-32 מנדטים בלבד. החוק הוכח ככישלון. חברי כנסת ממפלגות שונות התגייסו לבטלו. עם הקמת ממשלת שרון הוחזרה השיטה הקודמת.

      ניצחונו של נתניהו היה המהפך הפוליטי השלישי בישראל. עבורי היה זה מות הסיכוי להסדר קבע במועד שהובטח בהסכם אוסלו. אני מניח שעבור אחרים היה זה שחרור מתהליך מדיני שהם ראו בו טעות קשה. כך או כך, ניצחון זה לא היה מושג אלמלא טעתה מפלגת העבודה לתמוך בשינוי השיטה, או אלמלא שבר נתניהו את המשמעת הסיעתית.