בישראל לא נותר מקום למחאה

שלשום הצלחנו, פעילים למען שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, לעצור משאית שהובילה מיליוני דולרים לארגון חמאס ברצועת עזה. מדובר בארגון היורה בשנים האחרונות אלפי רקטות לעבר אוטובוסים המסיעים תלמידים, לעבר בתי ספר, מתנ"סים ושווקים בערי ישראל. במהלך השנים הללו, העברנו אליהם מיליוני דולרים, ש-80% מהם הועברו בהמשך במנהרות – וחזרו כטילים. כ-20% מהם, לעומת זאת, מימנו משכורות להנהגת החמאס ולשוביו של גלעד.

את המשכורות מקבלים בכירי החמאס בדולרים – ולא בשקלים, המשמשים לרכישת מזון לרצועה. הם מקבלים את הכסף בדולרים, מעבירים אותו למצרים ולירדן ומשם לבנק ישראל, המעשיך בכך את מנהיגי חמאס. בנק ישראל, בראשותו של הנגיד סטנלי פישר, נותן אכסניה המעשירה אותו כבנק, ומעשירה את רוצחי ילדינו. זה לא חוקי. על זה עצרנו את משאית ברינקס, ועל זה נעצרתי.

לא עצרנו את התנועה, היא המשיכה לזרום כסדרה. רק את משאית הכסף עצרנו. לא התפרענו, רק עטפנו בידיים שלובות את המשאית כדי שלא תוכל לזוז. הכביש נותר פתוח לתנועה. המהלך הזה הצליח במשך למעלה משעה, עד שהגיעה המשטרה. מכיוון שלא היה לנו אישור להפגין, ביקשו מאתנו להפסיק. אני מצדי טענתי כי מכיוון שאנו מונים פחות מ-50 איש, אין לנו צורך באישור.

המשטרה הגיעה לסיכום עמנו, לפיה המשאית תעמוד בצד הדרך עוד שעה טרם פיזור המחאה, ולאחר מכן תחזור לתל אביב – ולא תמשיך למחסום ארז. הם הבטיחו לנו זאת, וביקשו מאתנו להתפזר. לאחר ויכוח בלתי-אלים, בשקט ובנועם, פתחנו את הדרך למשאית לעבור לצד הדרך. למרות הסיכום – התירה המשטרה למשאית לנסוע צפונה. עבורי, היה זה מקרה ראשון של חוסר אמינות ואי עמידה בהסכמים מצד המשטרה. בהמשך, השוטרים ביקשו ממני לבוא עימם לתחנה, כדי שיראו לי איך מכינים מחאה. היחס היה נעים וחברי, ורבים מהפעילים הצטרפו אליי.

כשהגענו לתחנה, הובהר לי על ידי הפעילים שאני צפויה להיעצר. חייכתי וביקשתי מכולם להישאר מחוץ לתחנה, או להתפזר לבתים, ובכל מקרה לא לדאוג. במשטרה הוזמנתי לאחד החדרים, שם ישב מולי שוטר בכיר ואדיב, שהיה גם באירוע בארז, וכן שוטרת חביבה שהצטרפה אליו. כבר במשפטים הראשונים הבנתי שהפעילים צדקו; זהו תהליך של מעצר, גם אם לא ייגמר כמעצר. הפרוטוקול נכתב כאילו ביצענו פשע מאורגן, כאילו אני מנהיגת הפשע, וכמשתמע מכך – פושעת.

חתמתי על הכל. מי שיקרא את הפרוטוקול שכתב השוטר, כמחויב, יחשוב שהתבצע פשע המצדיק מעצר. אלא שהפרוטוקול לא היה סוף פסוק: התבקשתי בנעימות לעבור לחדר אחר, וראיתי שמכינים עבורי טביעת אצבעות. כאן כבר הגבתי: "הרי אמרתם שלא יילקחו טביעות אצבעות, אמרתם לכולם, וגם לתקשורת, והנה אתם דורשים – גם אם בנועם הליכות". מדובר בהונאה של ממש, ואפילו שקר.

הסכמתי גם לזה. אלא שמדובר בבעיה של ממש, וכאן מחאתי: תקציב למשטרה אין, שוטרים אין דיו – מדוע מבזבזים כל כך הרבה על חקירה, כאשר ברור לכל, וגם לשוטרים, כי אין הצדקה למעצר או לחקירה? לא מדובר בהשתוללות, לא בהפרעה לתנועה ולסדר, רק טיעון אחד – "לא היה אישור".

סגנון הפעולה של המשטרה לא נותן היום אפשרות למחאה או הפגנה לגיטימית. אין לנו יותר חופש ביטוי בהפגנה. אסור לנו להוריד את הרגל לכביש כי ניעצר, אסור לנו להפגין מול הממשלה – כי אנו מפריעים לסדר הציבורי, אסור לנו לשבת בצד הכביש – כי אנחנו מסכנים את עצמנו. אסור ואסור ואסור – ואחרת תיעצר. למה?

מדוע במשך חמש שנים אסור למפגינים למען חייל צה"ל, היושב בשבי, להיפגש כמפגינים עם ראש הממשלה? אין לנו שום אפשרות לראות אותו, מלבד דרך מסך הטלוויזיה. רכבו חשוך, הסירנות צורחות, הטיסה על הכביש מבהילה, התנפלות השוטרים איומה – וכך נמנעת האפשרות של אמירה או אי-הסכמה עם המנהיג. זו תחושה של דיקטטורה.

אמנם חופש העיתונות ישנו, אבל אין חופש למחאה. הסקופ שבמעצר הפך לערך. זוהי דיקטטורה, גם אם נראה שהכול קורה לפי החוק. המשטרה חייבת לאפשר יותר חופש פעולה בהפגנות ולא להשתמש בכלי המעצר בכל הזדמנות.