פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רגע האמת: הנאום שהגדיר את מהותנו

      נאומו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ריגש אותי עד דמעות. כן, עד כדי כך. באולם המפואר של הקונגרס האמריקני, סמוך מאוד למקום שבו ניצב פסלו של משה רבנו (שלנו), מול נבחרי המעצמה החזקה בעולם, עמד ראש ממשלת ישראל, מדינה קטנה שעדיין נאבקת על זכותה להתקיים במזרח התיכון, וזכה למחיאות כפיים סוערות וממושכות. מחיאות כפיים שהתגברו בכל פעם שהוא הזכיר את הישגיה, יעדיה וחזונה של המדינה. סנאטורים וחברי קונגרס אינם אנשים רגשנים, הם פוליטיקאים משופשפים שרובם מצליחים להיבחר פעם אחר פעם במחוזות הבחירה שלהם. לראות את כולם קמים, פעם אחרי פעם, כאיש אחד, ומריעים דקות ארוכות לראש ממשלת ישראל אינו דבר פשוט ומובן מאליו.

      לאחר שנים רבות של דממה ושיתוק ערכי ומוסרי, סוף סוף קם ראש ממשלה ישראלי, ללא מורא, ובשכנוע פנימי עמוק, ומגן בלהט ובהיגיון חד על זכויותיהם ההיסטוריות של היהודים במולדתם העתיקה. בלי להתנצל ובלי להתפלפל הזכיר ראש הממשלה את הקשר הנצחי של היהודים לארץ ישראל, לירושלים, לבית אל ולשילה. האמריקנים, שרבים מהם מכירים את התנ"ך, יודעים את האמת הפשוטה שמנהיגי ישראל שנים רבות התעלמו ממנה: היהודים בארץ ישראל אינם כובשים, פולשים או צלבנים. דווקא ישראלים, שמוחם נשטף בלהג השמאל השקרי והמזויף כבר קרוב ל-40 שנה, שכחו את זיקתנו למולדת ההיסטורית וזכויותינו בה.

      הכבוד המופגן ומחיאות הכפיים לא ניתנו לראש הממשלה אישית. מחיאות הכפיים היו לכבודה של מדינת היהודים שקמה מאפר השואה והגיעה להישגים שאין דומה להם לאורך כל ההיסטוריה האנושית. כבר יותר מ-60 שנה יד אחת אוחזת בשלח והיד השנייה בונה, מפתחת, מחנכת ומקדמת ערכי יסוד של דמוקרטיה נאורה.

      צריך להתעלות מעל החשבונות האישיים

      מחיאות הכפיים היו ביטוי של תמיכה בלתי מסויגת בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בביטחון ובשלום, בגבולות בני הגנה ובעיקר כבית לאומי לבני העם היהודי באשר הוא, כולל לאלה שעדיין חיים זמנית בארה"ב.

      לאחר הנאום ראיתי ישראלים גאים, מחייכים ומכירי טובה. שנים רבות הם ציפו לרגע שבו תיאמר האמת האחת והיחידה. אמת שהיא מובנת לכל אזרח אמריקני. אמת שלפיה שבנו הביתה לא כדיירי משנה זמניים, אלא כבעליו של הבית שממנו גורשנו לפני אלפי שנים ואליו ערגנו בכל ישותנו.

      היחידים שלא הבינו והפנימו את מהות התגובה בקונגרס לנאומו של נתניהו היו מנהיגי קדימה, ד"ר אחמד טיבי ופרשנים אובייקטיבים מטעם השמאל הרדיקלי. מרוב שנאה לראש הממשלה, שנאה על גבול הפתולוגיה, התבלבלו וחשבו שהכבוד ניתן לנתניהו ולא למדינת ישראל.

      יש רגעים בחיים של אומה שצריך לדעת להתעלות מעל לחשבונות אישיים קטנוניים. חשוב מאוד שתהיה אופוזיציה לשלטון, אסור שתהיה אופוזיציה למדינה. אבל אולי זו ציפייה מוגזמת ממי שרוצים לראות את מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה בגבולות 1947.