גם בנימין נתניהו יודע כי הברירה שעומדת בפני ישראל אינה נעה בין הצורך להדוף את עמדות אובאמה לבין המשך החיים במתכונת הקיימת. הברירה היא בין להפוך את הנשיא אובאמה לשותף אמיתי לבין להותיר את ישראל לגורלה מול עמי העולם והאזור, כשהיא מבודדת וזנוחה כדרום אפריקה, שבה ביקרתי ממש לפני חילופי השלטון ב-1994. אסור לפרש את מחיאות הכפיים בקונגרס ככאלה שמבטאות שינוי אסטרטגי. הן לא יקבעו את פני העתיד.
אומרים שברק אובאמה "מדבר כמו שלום עכשיו". כידוע, הוא לא חבר בתנועה זו. אבל גם אולמרט לא היה חבר בה, ואהוד ברק אפילו עוין אותה. אבל שניהם מתנבאים כאילו היו יריב אופנהיימר. רק בלשון יותר מגוהצת. הנבואה בסגנון "שלום עכשיו" אינה נובעת מכך שראשי התנועה המציאו את הגלגל ועתה כולם מתיישרים לפיו, אלא מכיוון שהמסר של אופנהיימר הוא המסר היחיד האפשרי לביסוס קיומה של ישראל ולהגעה לפתרון עם הפלשתינים. ניתן גם להעביר מסר שונה, וראש הממשלה עשה זאת בנאומו, אבל מסר כזה אינו מתכונת להתקדמות אלא לרגרסיה.
רבים טוענים כי "אין קשר בין המתחולל בעולם הערבי לבין הנושא הפלשתיני", ויש רגליים לעמדה זו - אבל מדינות במערב אינן סבורות כך. הן סבורות שהביצה הטובענית של הסכסוך הישראלי-פלשתיני יוצרת אנטגוניזם גובר והולך נגד ישראל והפלשתינים, ולכן יישוב הסכסוך תופס מקום מרכזי באירופה ובארה"ב בראשות אובאמה.
נעלה על הרכבת או נמתין?
הרכבת דוהרת, והשאלה היא אם נעלה עליה או נמתין. ברציף. הרכבת שדוהרת היא זו של מתן לגיטימציה למדינה פלשתינית - הרכבת תדהר גם בלעדינו, אבל כדאי שניסע בה, כדי שנוכל להשיג את מימוש מקסימום האינטרסים הישראליים במהלך הנסיעה.
יש שני נושאים שעליהם צריכה ישראל להתעקש עד כלות. מניעת זכות שיבת הפליטים ופירוז המדינה הפלשתינית. ואני מודע לכך שבאומרי זאת איני סבור שישראל יכולה להימנע מחלוקה צודקת של ירושלים. כל מאמצי ממשלות ישראל ועיריות ירושלים לא הצליחו להותירה מאוחדת באמת, ודרישתנו בהכרה בישראל כמדינה יהודית היא מכשול בלתי עביר לא רק עבור הפלשתינים, גם עבור מצרים, ירדן, הודו וטורקיה. בכל מקרה, לא בידיהם תיקבע יהדותה של המדינה.
הכרה בישראל חייבת להיות מלאה, אבל הפרשנות ליהדותה של המדינה בידינו שלנו. ניתן לשחק את המשחק האבוד מראש של קיצוני הליכוד, אבל מדיניות פירושה להשיג את "האפשרי", ואותו ניתן להשיג רק אם נעלה על הרכבת ונעביר מסר ברור שיחדש את המשא ומתן ויעצור את תהליך ספטמבר. חלקים גדולים בעם נפעמים מ"עמידתו" של נתניהו מול אובאמה. עם זאת, אף אחד ממנהיגי הימין לא משתף את העם במאורעות הצפויים לנו אחרי ספטמבר בהיעדר לגיטימיות בינלאומית לכל ישיבתו בשטחים. בסוף הריאליזם המדיני יפקוד את ישראל ויפקח את עיניה. נקווה שזה ייעשה ללא מלחמה נוספת, שבסיומה נסכים למה שאנו מסרבים כיום.