נאומו המצוין של נתניהו בקונגרס נאמר לאחר שבסוף השבוע האחרון התחולל שינוי בין ארה"ב לישראל. יש מחזה צרפתי שנקרא "מלחמת טרויה לא תפרוץ". אך בניגוד למלחמה ההיא, שבסוף כן פרצה, העימות בין ישראל לארה"ב, שאחדים קיוו שיתרחש ואחרים חששו מפניו - לא פרץ. התשואות שקיבל נתניהו בקונגרס רק חישלו את היחסים אשר במישור המדיני מאורגנים עתה על בסיס הנאומים האחרונים.
מצד נתניהו, לאחר דבריו במסיבת העיתונאים, הובהרו גם בקונגרס העקרונות החשובים לשמירה על ביטחון ישראל, ובתוך כך הוא הדגיש את קריאתנו לשלום ולמוכנות לפשרות. מצד אובאמה חזינו בהתקרבות לעמדות נוחות יותר לישראל, מאז נאומו הראשון ועד נאומו באיפא"ק.
מכיוון שנתניהו נותר עקבי בעמדותיו - מוכנות לפשרה ועמידה על היסודות החיוניים לביטחוננו - מעניין לבחון את הדרך שעשה אובאמה. כזכור, רוב נאומו הראשון הוקדש לאירועים במזה"ת, וניכר בו מאמץ מודע ומעט מלאכותי לייחס את ה"אביב הערבי" לעקרונות שהוא עצמו העלה לפני כן בנאום קהיר. את הפואנטה - הסכסוך הישראלי-פלשתיני - השאיר לסוף. במידה מסוימת היתה זו הפתעה שנושא זה עלה בנאום, שכן מדברים שישראל שמעה מנציגים אמריקנים בכירים קודם לכן, לא זו היתה הכוונה. ייתכן שהשינוי נבע מהפצרותיו של המלך עבדאללה מירדן שביקר בוושינגטון יומיים לפני הנאום, אך אפשר גם שאובאמה היטה אוזן לאותם גורמים - ויש כאלה בסביבתו - שאינם פוסקים מלטעון שללא פתרון הנושא הפלשתיני לא תשרור יציבות במזה"ת (בהתעלמות מהמציאות).
לא הכל מושלם
ואז בא הנאום השני של הנשיא באיפא"ק. קדמה לכך שיחה "בארבע עיניים" (ללא רשם) שבה העלה נתניהו, ללא כחל וסרק, "דוגרי", כפי שהתבטא אחר כך, את צרכיה הביטחוניים של ישראל ואת השגותיו על חלקים שליליים מבחינת ישראל בנאום הנשיא, בפרט הקטעים שהפלשתינים ראו בהם פתח לקידום מטרותיהם על חשבון ביטחון ישראל. הנשיא טען אחר כך שדבריו לא הובנו כהלכה, אך בכל אופן הגיע למסקנה שנאומו עלול להניב תוצאות הפוכות מאלה שאליהן התכוון (ויהיו שיוסיפו שבשנה שבה הנשיא מתייצב לבחירות אין זה נבון לעורר את קצפו של מחנה חשוב בציבור האמריקני - ולא רק מבחינת הקולות - כמו היהודים).
באיפא"ק שינה אובאמה את הרושם, ובעניין הגבולות חזר הנשיא כמעט מילה במילה על הניסוחים של בוש מ-2004, כלומר שהצדדים צריכים לנהל מו"מ על תוואי הגבול "שיהיה שונה מזה שהיה קיים ב-4 ביוני 1967", וכי "הצדדים יצטרכו להתחשב בשינויים שחלו ב-44 השנים מאז, כולל המציאות הדמוגרפית החדשה בשטח...". במילים אחרות, אמנם הצדדים עצמם יצטרכו להחליט, אך זו עמדת אמריקה.
בנוסף, יש בנאום קטע שיש מי שמפרשים אותו כהסכמה אמריקנית להשארת צה"ל בעמדותיו בבקעת הירדן, אך יכולות להיות גם פרשנויות שונות. ההתייחסות לחמאס כארגון טרור היתה ברורה יותר בנאומו השני, ולא רק כ"עניין שפת"ח וחמאס צריכים לפתור". בעניין כוונת הפלשתינים להביא את הכרזתם על מדינה להצבעה באו"ם, הבהיר אובאמה ש"זה לא יביא לעולם להקמת מדינה פלשתינית עצמאית".
גם בנאום הראשון היו, אגב, נקודות חיוביות שתאמו את נאום נתניהו בקונגרס: פלשתין מפורזת, זכותה של ישראל להגן על עצמה "על ידי עצמה", והיעד של "קץ הסכסוך" (אף שאובאמה לא דיבר מפורשות לגבי קץ, אחת ולתמיד, כל התביעות מישראל). לא הכל, גם לא בנאום השני, מושלם, ואין ערובה שלא יתעוררו חילוקי דעות גם בעתיד. שלילת זכות השיבה לא הודגשה בצורה מספקת. זכותה של ישראל לגבולות בני הגנה שהועלתה במשתמע כבר בהחלטה 242 של מועצת הביטחון לא הוזכרה במפורש. חילופי שטחים, נושא שלא היה קיים במכתב בוש, נחת לצד האמירה על הגבול העתידי, וזו רשימה חלקית. ברם, בעקבות האירועים מהימים האחרונים, ועל רקע תמיכת הקונגרס בעקרונות שהיתווה נתניהו, אפשר לקוות שחוזקו היסודות להמשך שיתוף הפעולה בין אמריקה לישראל, ולא רק בהקשר לתהליך המדיני.