"אהיה מוכן לפשרה כואבת אם הפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית", אמר אתמול נתניהו בנאומו בקונגרס. אילו הייתי אבו מאזן, הייתי תופס אותו, עושה היסטוריה, ומכיר בישראל כמדינה יהודית. אבל אבו מאזן לא יכול - או גרוע יותר, לא רוצה. חמישה נאומים סיפקו לנו מנהיגי ארה"ב וישראל בתוך פחות משבוע. כמו בסידרת גמר בכדורסל, הנאום החמישי המצוין היה גם המכריע.
בדיוק כפי שהמנהיג הפלשתיני חתם לא מכבר על הסכם פיוס עם חמאס, כך הוא מסרב להכיר ברעיון שתי מדינות לשני עמים. דוברו של אבו מאזן אמר אתמול כי נאום ראש הממשלה מציב מכשולים בפני השלום. תזכורת: גם ההצעות של ראשי הממשלה ברק ואולמרט לא היו מספיק טובות. חמאס, הפרטנר הפלשתיני להנהגה, הגיב באומרו כי ניתן לקרוע את הסכם השלום לגזרים, משל לא חשב כך עוד לפני הנאום.
יש לזכור כי ישראל היא דמוקרטיה. לעם בישראל ניתנה הפריבילגיה להחליף ממשלה פעם בארבע שנים. נתניהו אמר אתמול לא לחלוקת ירושלים, לא לשיבת הפליטים, לא למו"מ עם חמאס ולא לשיבה לקווי 67'. יש שיגידו שעם ארבעה לאווים כאלה לא בונים שלום.
שבוע נטול הפתעות
בסופו של דבר, היה לנו שבוע אמריקני נטול הפתעות, להוציא הפצצה שהטיל אובאמה עם גבולות 67'. הממשל הנוכחי לא עושה לישראל את החיים קלים, אבל דאג לאזן את מסריו. שני בתי הקונגרס, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, המשיכו לתמוך באופן חד-משמעי בישראל. לא איבדנו את אמריקה. ונתניהו, מה לעשות, יודע לנאום.
האם השבוע האמריקני של נתניהו קירב אותנו לשלום? לא בטוח. אבל הוא גם לא הרחיק. התהליך תקוע בדיוק באותו מקום. ההישג הגדול השבוע הוא העובדה שבעימות המדיני הגדול של ספטמבר ישראל לא תהיה לבד.
אמריקה, זו של אובמה, הולכת להיות איתנו. דבר נוסף שלמדנו הוא שאמנם אובאמה הוא האיש החזק, אך כוחו מוגבל מול הקונגרס והוא אינו כל יכול. ומוושינגטון לא רק שהמציאות נראית פחות מאיימת, היא אפילו נראית לבבית.