פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלום עושים בחדרי חדרים ולא בנאומים

      מבול הנאומים שאנו עדים לו בימים האחרונים, הופך את תהליך השלום משיחות דיסקרטיות בארבע עיניים, למסיבת עיתונאים פומבית. דני גילרמן סבור ששלום, כמו אהבה, עושים בחדרי חדרים

      מה שאנחנו עדים לו בימים האחרונים זה קומדיה ואולי טרגדיה של טעויות. מדובר במבול של נאומים, כאשר אנחנו עדים לארבעה מהם - שניים של נשיא ארצות הברית ברק אובמה ושניים של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במהלך שלושה ימים. הנאומים האלה בעצם פותחים את תהליך השלום או את המשא ומתן עם הפלסטינים למסיבת עיתונאים גדולה במקום למשא ומתן רציני. אני חושב שאחת הבעיות הקשות והמרכזיות היא העובדה שהתהליך הוא כל כך פומבי והוא גורם בעצם לכל צד להתחפר בעמדות שלו ולא מאפשר לו, גם אם הוא היה רוצה, להתגמש.

      היינו עדים לדוגמא מאוד ברורה לזה באחד הנאומים הראשונים של הנשיא ברק אובמה עם כניסתו לתפקיד, כשהוא דרש הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות, דבר שהעלה את הפלסטינים על עץ מאוד גבוה ולא מיוזמתם (לפחות לא באופן פומבי). כפי שהנשיא אבו מאזן עצמו התבטא, 'אובמה העלה אותם על עץ גבוה וברח עם הסולם'. זה גרם למצב שבו הנשיא הפלסטיני לא יכול להרשות לעצמו להיות פחות פלסטיני מנשיא ארצות הברית.

      הדרישה הזו להקפאת התנחלויות וההתעקשות של ישראל שלא להקפיא את הבנייה אפילו למשך תקופה קצרה, תקעו את המשא ומתן למשך למעלה משנתיים. כעת מגיע נשיא ארצות הברית ומציב תביעה נוספת על השולחן: נסיגה לגבולות 67' עם תיקוני גבול מסויימים. זה לדעתי, צעד נוסף שמציב רף מאוד גבוה עבור הפלסטינים שיהיה להם קשה להתגמש עליו במהלך הדיונים עם ישראל.

      אנחנו רק מתרחקים מהמטרה

      יש פה מצב שבו למעשה שני המנהיגים - גם אובמה וגם נתניהו - חושבים שנאומים הם תחליף למעשים והצהרות הן תחליף לתהליך מדיני ולדעתי זו טעות גדולה. הדרך הנכונה לעשות זאת, היא בשקט, באופן סודי ודיסקרטי מאחורי דלתות, ולא להפוך הכל למסיבת עיתונאים. מישהו כבר אמר שיש שני דברים בחיים שאסור לעשות בפומבי: אהבה ושלום. צריך שהאורות יהיו כבויים והעיניים קצת עצומות בשבילם.

      הייתי מצפה גם היום ששני המנהיגים האלה ייכנסו לחדר סגור לשיחה בארבע עיניים, יבהירו אחד לשני מה המטרות והיעדים שלהם, מה הם יכולים לעשות ומה לא, מה הקווים האדומים שלנו ומה הכוונות האמיתיות שלהם וינסו להגיע לתכנית שמוסכמת על שני הצדדים. בשלב זה, אנחנו רק מתרחקים מהמטרה ולא שועטים לעברה.

      אני בטוח שביבי יתקבל באהבה גדולה באיפא"ק. זה מיגרשו הביתי, תרתי משמע, ואפילו אובמה התקבל שם בתשואות. השאלה היא לא מה אומרים בנאומים או מה לא, אלא מה עושים בחדר סגור, כי ממש בעוד זמן קצר מגיע חודש ספטמבר ובו צפויה ההכרזה על מדינה פלסטינית שעלולה להביא להמשך הבידול והדה-לגיטימציה של ישראל. רק יוזמה משותפת להסדר מוסכם תציל אותנו.

      *הכותב הוא יו"ר קרן מרקסטון וכיהן כשגריר ישראל באו"ם בשנים 2003- 2008.