יש להודות באמת, מצבה של ישראל קטסטרופאלי. התחזיות הפסימיות ביותר, הכמעט אפוקליפטיות, מתגשמות לנגד עינינו. 63 שנים לאחר הקמתה, מדינת ישראל ניצבת על סף תהום מדיני שלא ידענו כמותו. צודקים אלה הטוענים כי אירועי יום הנכבה האחרון בגבול הצפון היו נקודת המפנה בתולדות הסכסוך הישראלי ערבי כולו. כמה עשרות צאצאי הפליטים הפלסטינים, שגורשו מבתיהם במהלך מלחמת העצמאות של 1948, הוכיחו ביום הנכבה כשפרצו את הגדרות על הגבול הישראלי, ששום כוח צבאי לא יוכל לאדם שהחליט להשיב צדק.
פתרון לסוגיית הפליטים הפלסטינים אמור היה להימצא, כך קיווינו, במסגרת משא ומתן לשלום במזרח התיכון הנמשך לסירוגין כבר קרוב ל-20 שנים. לא היה בישראל אדם אחד שפוי שלא איחל לראות את סוף הסכסוך המתרחש עלינו באיזה מדשאה צבעונית של וושינגטון. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד.
הולכים על כל הקופה
היום, על רקע הקיפאון המדיני, המהפכות בעולם הערבי, שינוים במסדרונות השלטון בוושינגטון והתנהגותה המבישה (עד כאב) של ההנהגה הישראלית, נוצר מצב בו משא ומתן עם ישראל הופך לדבר כמעט מיותר עבור הפלסטינים. זה לא מקרי שדווקא הנכבה הפלסטינית, התפוח הלוהט של הסכסוך, נמצא פתאום במרכז הדיון הציבורי. חוסר יכולתם של הפלסטינים להשיג וויתור ישראלי כלשהו אפילו בסוגיות הפחות שנויות במחלוקת (למשל התנחלויות בגדה המערבית) הביאו את הפלסטינים להחלטה ללכת על כל הקופה: "הגיע זמן לדבר על הכל, אבל לא עם ישראל". הפלסטינים מדברים עם האו"ם, עם מדינות ערב, ועם ארצות הברית - רק לא עם ישראל הלא רלוונטית. כיוון התפתחות הדברים שורטט בבירור בספטמבר הכרה מדינה הפלסטינית באו"ם, ובפרספקטיבה יותר רחוקה, הסדר כפוי כפתרון הסכסוך שיושג באמצעות הסנקציות נגד ישראל ובידודה.
שר הביטחון אהוד ברק, שהגדיר בזלזול את מיקומה של ישראל באזור, כמצבה של "ווילה בג'ונגל", לא לקח בחשבון ש"הג'ונגל" יכול פתאום לקום על "הווילה" ולהרוס אותה. במיוחד עכשיו, אחרי פרוץ המהפכות העממיות במזרח התיכון. היה ברור שהמצב המהפכני באזור לא יוכל לפסוח על ישראל, ואת ההוכחה הברורה לכך קיבלנו ביום הנכבה.
ישראל עוד לא איבדה את הסיכוי למצוא את מקומה באזורנו המשתנה, אבל התבוננות בהתנהלות מנהיגיה לא משאירה הרבה מקום לתקווה. אל תופתעו אם בוקר אחד יעירו אתכם משינה דפיקות בדלת, מאחוריה יעמדו כמה פלסטינים לבושים ברישול, שבאו אליכם להשיב את הצדק.