כולם רוצים את עופרי

עופרי הקטנה פוקחת עיניים. הרופאים, שכבר הפסיקו לתת לה תרופות הרדמה והרגעה, מחליטים לנתק אותה ממכשיר ההנשמה. לצידה יושבת מעיין אברהם, קרובת משפחתה, רק בת 21, שלמעשה מתפקדת בשבוע האחרון כמלווה צמודה של הפעוטה, ושרה לה: "מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד, ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם".

"היא נורא אוהבת את השיר הזה והיא עשתה לי סימנים של שמחה", מספרת מעיין, "היא עדיין לא יכולה לדבר אבל היא דחתה את המוצץ עם הלשון. רצתי לקנות לה מוצץ חדש. התקרבתי אליה. היא שמחה. נתתי לה את המוצץ החדש, ראיתי איך היא מגלגלת אותו ומשאירה אותו בפה. לקחתי אותה אלי ונתתי לה חיבוק גדול".

עופרי שוורץ, בת שנתיים וחצי בלבד, שנולדה וחיה באושר באילת עד לפני שבוע, היא עכשיו הילדה שכולם רוצים לחבק ולגדל אצלם בבית. ברגע אחד נורא היא איבדה בתאונת דרכים מחרידה בערבה את הוריה שרית וארז, אחיה עמית וסבה שלמה, נפצעה באורח קשה מאוד ונותרה לבדה במאבק על חייה. המשפחה של ארז מאוד רוצה אותה, כך גם בני משפחתה של שרית, שלא משים ממנה לרגע.

לאן תלך עכשיו? באיזה בית תגדל? איך תוכל לעכל את הבשורה הנוראה, שעוד לא קיבלה, על מות הוריה, אחיה וסבא שלה? בני משפחתה מעדיפים לעטוף אותה כרגע באהבה, ולדחות את השאלות ואת ההחלטות הקשות בעוד כמה ימים. אולי יצליחו לגשר על הרצונות הטבעיים של כולם ועל חילוקי הדעות בעזרת אנשי המקצוע שמלווים אותם, ולהגיע להסכמה לגבי החיים החדשים של עופרי.

ביום חמישי האחרון יצאו מאילת ארז ושרית, עם ילדיהם עמית (4) ועופרי (2.5) וסבא שלמה (66) בדרך לאשדוד לחגיגת בריתה לבתה של טלי, אחות של ארז ובתו של שלמה. בכביש הערבה, קילומטר אחד מקיבוץ גרופית, בשעה שלוש בצהריים, התנגשה המכונית המשפחתית באוטובוס, והרכב הפרטי נחתך לשניים מעוצמת ההדף. ארז, אביו שלמה, שרית ועמית נהרגו במקום. רק עופרי נותרה בחיים, אך נפצעה באורח קשה מאוד ופונתה לבית החולים סורוקה, שם נלחמו על חייה.

הפעוטה, שנפצעה בעיקר בחזה ובבטן וקרע חתך את ריאתה, הונשמה, הורדמה, עברה ניתוח מציל חיים ואושפזה ביחידה לטיפול נמרץ. ילדה קטנה עם עיניים גדולות ויפות שוכבת לבדה במיטה, מחוברת למכשירים, נאבקת על חייה. היא לא יודעת עדיין שאמה, אביה וגם אחיה לא יהיו יותר לצידה.

למזלה של עופרי, היא לא נחבלה באורח משמעותי בראשה, והרופאים מעריכים שוב ושוב את מצבה ותפקודה. קשה עדיין להעריך אם תזדקק לשיקום או שמצבה ימשיך וישתפר עד שתשוחרר הביתה.

ד"ר דני גולן, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ כבר 25 שנה, אומר שזה אחד המקרים הקשים שטיפל בהם. הוא כבר חווה טיפול בילד שאיבד אב או אם בתאונת דרכים, אך המקרה הזה הוא טרגי בעיניו בצורה יוצאת דופן. "עשרות אנשי צוות, אולי 50 אנשים, ובהם כירורגים, נוירוכירורגים, אורתופדים, צוותי עזר, מרדימים, פיזיותרפיסטים, דיאטניות, טכנאי הנשמה ועוד רבים אחרים היו מעורבים בטיפול בעופרי ושיתוף הפעולה בין כל הצוותים השונים מאוד תרם להתאוששות היפה שלה", הוא מספר, ומוסיף: "בתור רופא אני חייב לטפל בה בלי מעורבות רגשית. פיתחתי במהלך השנים מנגנוני הגנה כדי לשמור על עצמי. אני לא יכול להרשות לעצמי ללכת הביתה ולהתפרק. יש לנו לצערי כל הזמן מקרים מאוד קשים, גם כאלה של ילדים המסתיימים במוות, ואנחנו בתור צוות רפואי חייבים לנטרל את הרגשות".

מעיין אברהם שמעה על התאונה המחרידה בפנימיית האולפנה של קריית ארבע שבה היא עובדת כמחנכת, ומייד יצאה לבית החולים סורוקה. היא לקחה שתי חולצות להחלפה, התיישבה על כיסא מאולתר בחדרה של הפעוטה והחליטה שהיא לא זזה ממנה אפילו לרגע, 24 שעות ביממה. ברגע אחד היא הפכה למשענת העיקרית ולמרכז עולמה של עופרי. יחד עם שרונה, דודתה של שרית, אמה של עופרי, היא שרה לה שירים, מספרת סיפורים, ועופרי עדיין מורדמת ומונשמת.

"ביני לבין עופרי נוצר קשר מאוד מיוחד מאז שהיא נולדה", מספרת מעיין. "אני לא יכולה ללכת מכאן, לא יכולה לעזוב אותה יותר. אלו רגעים מאוד קשים, האסון גדול, ואני מרגישה שהיא צריכה אותי. כששרתי לה 'אמא בישלה דייסה' היא התכווצה בכל הגוף. נתתי לה יד, והיא מחצה לי את האצבעות. זה שימח אותי. זה הוכיח לי שהיא איתי. שהיא כאן ושהיא חיה".

ארז שוורץ נולד וגדל באשדוד, ולפני 17 שנה החליט לרדת לאילת. שם הוא נישא לאשתו הראשונה אושרת ושם נולדו שתי בנותיהם, אוריאן (16) וקורל (14). לפני שבע שנים התגרשו בני הזוג.

ארז עבד כנהג מונית. לפני כחמש שנים, בתחנת המוניות, הכיר את שרית, שעבדה כסדרנית. בינתיים שרית עזבה את תחנת המוניות והחלה לעבוד בחנות לכלי בית באילת. קרוביהם מספרים שהיה להם קשר מאוד חם ואוהב. הם אהבו לטייל, וביום העצמאות האחרון, יומיים לפני התאונה, הם הפתיעו את משפחתה של שרית, שעשתה פיקניק ביער חדרה. "לא יודעת למה, אבל תלינו שם שלט ביער - 'בזה השער צדיקים יבואו', ופתאום הם הגיעו", סיפרה השבוע שרונה. "היום זה מקבל משמעות איומה".

יום שני בצהריים. בית החולים סורוקה. עופרי מעוררת הרבה עניין בביה"ח. לא מעט אזרחים מגיעים לשאול לשלומה ובני משפחתה החמים משיבים בדרך כלל ב"ברוך השם", ושהיא תהיה בסדר. רוב הזמן מעיין, שרונה ובני משפחה אחרים מצד האם שרית שוהים לצידה. גם אחים וקרובי משפחה של ארז מגיעים, אבל הם יושבים שבעה באשדוד ואחרי שיקומו ממנה יחזרו לבית החולים להיות עם הפעוטה.

ההתרגשות סביב עופרי עצומה. הרופאים החליטו לנתק את עופרי ממכונת ההנשמה אחרי שכבר החלו להוריד בהדרגה את מינון כדורי ההרגעה וההרדמה שקיבלה מאז הגיעה לבית החולים.

שרונה יוצאת מחדרה של עופרי נרגשת ביותר. "היא עשתה לי כן עם הראש. אפילו הסתובבה עם הגב", היא מספרת, "החזיקה לנו את הידיים חזק. אפילו ראיתי שהיא קצת חייכה. וואו. אני לא יכולה להירגע. היא זיהתה אותנו. היא ממש איתנו".

מעיין יוצאת גם היא מהחדר "לכמה דקות של אוויר", אבל הן מסתיימות מהר מאוד. האחות מגיעה אליה למסדרון ואומרת ש"עופרי ערה, היא צריכה אותך, בואי תיכנסי אליה", כשמעיין רצה בחזרה לתוך החדר אי אפשר שלא להתרשם מעוצמת המסירות שהיא מפגינה כלפי הילדה.

"העיניים שלה מדברות, יוצא לה אפילו חיוך קטן", מדווחת מעיין בגאווה, "המצב שלה השתפר. אני לא רוצה לרחם עליה כי זה לא יעזור עכשיו. אני לא מראה לידה שום סימני חולשה. רק בלילה, כשהיא ישנה, אני יושבת על הכיסא ולפעמים קצת יורדות לי דמעות". שרונה מלטפת אותה. הן תומכות זו בזו. "זה סיפור קורע לב", אומרת שרונה ומספרת על טרגדיה נוספת שפקדה את המשפחה. "כשהייתי ילדה איבדתי את אחי, אבנר סנחני, במלחמת שלום הגליל. אמא של שרית, אחותי אביגיל, אמרה לשוטרים שבאו לבשר לה על התאונה שהיא כבר מכירה את הסיפור הנורא הזה. ברור שיש חששות עכשיו מה יהיה עם עופרי, איפה היא תגדל, ברור שאנחנו מאוד קשורים אליה, רוצים אותה וכל הזמן לצידה אבל אנחנו משאירים את זה לסיום השבעה. יש אנשי מקצוע שמתעסקים בזה ונראה מה יהיה".

יום שלישי, אשדוד. משפחתם של ארז ושלמה שוורץ יושבת שבעה. הבית הומה אדם, עשרות מנחמים לא יודעים נפשם מרוב צער. רוב המשפחה נותרה באשדוד. האם, רחל, עבדה שנים רבות בעירייה. שלמה עבד בנמל. לפני כ?17 שנה עבר שלמה בעקבות בנו לאילת. בני המשפחה מספרים שהציעו לארז להישאר במרכז אחרי יום העצמאות ולהגיע ביום חמישי לבריתה, אך הוא היה מאוד קשור לאביו והחליט לחזור אליו לאילת.

טלי, אחות של ארז ובתו של שלמה שנהרגו בדרך לבריתה של בתה, שבורה. "הם היו בדרך אלי. אני מרגישה רע. רגשות אשם, ייסורי מצפון. כל הזמן משחזרת. לא מצליחה לישון בלילה. אני מנסה לחזק את אמא שלי אבל בעצם אני צריכה קודם כל לחזק את עצמי", אומרת טלי בכאב, "אבא שלי, אח שלי, האנשים הכי נפלאים וטובים בחיים שלי, שרית, עמית, כולם נהרגו בדרך אלי, לחגיגה. אני התכוננתי ליום גדול. עשיתי ציפורניים, קניתי צמיד זהב כי אבא ביקש להעניק אותו במתנה, התכוננתי ואז באה הבשורה הנוראה מכל".

"כמה הם טיפחו את הילדים, השקיעו בהם המון", מספרת טלי על שרית וארז, "עופרי ילדה מקסימה. אחים שלי וקרובי משפחה היו בבית החולים לידה ואחרי השבעה נהיה שם שוב. זה אסון מצמרר, בלתי נתפס. הכל נחרב עכשיו, הכל נהרס". ניסים וקנין, אחיה של האם רחל, עבד עם ארז בתחנת המוניות באילת. "בחורף הוא היה לוקח עוד עבודה כי היה חלש במוניות", הוא מספר. "עכשיו אנחנו מחזיקים אצבעות שעופרי תחזיק מעמד. אחרי זה נראה מה יהיה. היום הייתי בגן של עמית וראיתי ציורים שהוא עשה. ראיתי גם מה כתבו לו ילדי הגן האחרים. זה קרע את ליבי".

אחר כך יוסיף קרוב משפחה אחר ויספר שכולם רוצים את עופרי. כולם רוצים לגדל את הילדה הקטנה עם החיוך הכובש. "כולם רוצים אותה. גם המשפחה של ארז וגם של שרית. תגיד, מי לא ירצה מלאכית כזאת? איש זר ברחוב היה רואה אותה לרגע אחד והיה רוצה אותה. שמעתי שיש חילוקי דעות איפה היא תגדל, מי יקבל אותה, אבל זה טבעי. אוי ואבוי אם זה לא היה ככה ואני מבין שאחרי השבעה או השלושים יקבלו החלטה בעניין. אני מקווה שהכל יהיה לטובתה".

שבוע עבר מאז התאונה המצמררת. עופרי הקטנה מתחזקת. ד"ר גולן אומר שהוא אופטימי. היא ממשיכה להתקדם, ותשרוד את הפציעה הקשה. עדיין לא הוחלט מתי תעבור למחלקה רגילה, אם תזדקק לשיקום או שתצא למקום שיהיה ביתה החדש.

בינתיים, מעיין לא משה מהכיסא שליד המיטה של עופרי. "כשכואב לה אני לוקחת אותה אלי, אני מרגיעה אותה ואומרת לה: 'עופרי, יהיה בסדר'. אין לי מושג איפה היא תהיה אבל אני מבטיחה - היא תגדל עם הרבה אהבה. עם טונות של אהבה".