פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האהבה שנגדעה על הכביש

      אסיה וסמיון סוסנובסקי חיו ביחד 58 שנים; הקימו יחד משפחה, עלו יחד לישראל מאוקראינה והתכוונו להזדקן יחד בבית הורים בראשון לציון. ביום שישי שעבר הם הלכו, יחד, לסופרמרקט. בדרך חזרה דרס אותם ג'יפ במעבר חציה והרג ברגע אחד את הזוגיות המופלאה

      "כולם תמיד אמרו לי שההורים שלי הם דוגמה לאיך שזוגיות צריכה להיראות. שסמיון ואסיה הם סיפור אהבה מהסרטים שלא רואים בכל יום. הם תמיד הלכו יד ביד. בלי קשר לגיל או לזיקנה. הם היו תמיד כתף לצד כתף - גם בחיים וגם במוות", כך, בגרון חנוק ובעיניים דומעות, סופדת אירינה ברונשטיין להוריה סמיון ואסיה סוסנובסקי, שנהרגו בתאונת דרכים ביום שישי שעבר, סמוך לבית ההורים שבו התגוררו בראשון לציון.
      התאונה הקטלנית שלקחה את חייהם של סמיון בן ה?83 ואסיה בת ה?81 מעניקה פרשנות נוספת, טרגית במיוחד, למשפט המקראי "בחייהם ובמותם לא נפרדו". 58 שנה הם היו יחד, בעוני ובאושר.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      עבור שניהם הרומן, שהתחיל באוקראינה של אחרי מלחמת העולם השנייה, היה אהבה ראשונה. והאהבה הזו פרחה ושרדה גם את השנים המאתגרות של הקומוניזם הנוקשה, הצמיחה שתי בנות וחמישה נכדים וזכתה לעדנה בישראל, שאליה עלו ב?1994. מאז שהגיעו לארץ התמקמה המשפחה בראשון לציון, ובחמש השנים האחרונות הם חיו יחד, באושר גדול, בבית ההורים לעולים חדשים באזור התעשייה של העיר - בית שממנו אפשר לראות את הצומת שבו נגדעה ברגע הזוגיות המופלאה.

      ביום שישי האחרון, לקראת צהריים, חזרו סמיון ואסיה יחד, כמו תמיד, מהסופרמרקט המקומי הממוקם מעבר לכביש הסואן. הם חצו את הכביש במעבר החציה, שרק לפני שנתיים הוצב בו רמזור אחרי שאישה נפצעה שם קשה בתאונה. לטענת קרובי המשפחה של סמיון ואסיה, האור ברמזור מתחלף מירוק לאדום במהירות של שלוש שניות, וגם אם קשיש יורד לכביש בירוק, עד שיגיע למדרכה ממול - אין סיכוי שהרמזור לא יתחלף לאדום.

      זה כבר לא ממש משנה - מה שמשנה הוא שהם לא הגיעו למדרכה ממול. רכב שטח מסוג לנדקרוזר של טיוטה, שבו נהג צעיר תושב העיר, פגע בהם והרג את אסיה במקום. סמיון נפצע אנושות ומת בדרך לבית החולים.

      עוד לפני השלמת החקירה והעברת התיק לבית המשפט, למשפחה טענות לא רק לנהג הפוגע עצמו. גלינה יוסט, בתם הבכורה של הזוג המנוח: "אם לנו בתור אנשים צעירים הרמזור התחלף לאדום עוד כשהיינו באמצע מעבר החציה, מה יכול לעשות בן אדם מבוגר שמתקשה ללכת מהר? אני לא מבינה גם את העירייה. הם בנו מתוך חשיבה גלובלית וידעו שהולך לקום כאן בית אבות, ובכל זאת לא הביאו את זה בחשבון. רק אחרי שאלה רבינוביץ' נפצעה קשה, עשו כאן רמזור.

      "ההורים שלי היו היה כל כך צנועים. הם לא היו רוצים את הפרסום הזה שבו הם סיימו את חייהם, אבל חשוב לי שאנשים יידעו מה נהג אחד יכול לעולל למשפחה שלמה. אולי זה גם יפעיל קצת לחץ על הגורמים הרלוונטיים ויבנו כאן גשר להולכי רגל או פסי האטה שיצילו את הקורבן הבא. אם זה קרה להורים שלי - זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד לא חסין, כל עוד לא יטופלו הליקויים לאלתר.

      "מדובר בכביש ישר ומצוין עם ראות מצוינת, הנהג היה מוכרח לראות אותם מרחוק. כשאני אראה את הנהג שהרג את ההורים שלי, אני אסתכל לו ישר בעיניים ואומר לו: 'לא משנה כמה שנים תשב בכלא - אתה רצחת את ההורים שלי. פשוט הרגת לנו אותם', וזו מעמסה לא קלה לסחוב בחיים.

      "אני יודעת שהבן שלו בן ה?3 היה איתו ברכב כשקרתה התאונה, ואני לא רוצה שהוא יעבור את אותן התחושות שאנחנו עוברים עכשיו, אבל אבא שלו פשוט הרג לנו את ההורים, ואין דרך אחרת לומר את זה. מבחינתנו הוא רוצח. אני סומכת על המשטרה שתעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר ותגיע לחקר האמת".

      אתם מתכוונים להגיע לדיונים במשפט? להפגין נגד הדורס?
      "זה לא בתרבות שלנו, אבל אנחנו בהחלט נתעניין בתוצאות המשפט. שמענו בחדשות את עורך הדין של הנהג אומר שהוא מצטער ושמדובר ב'חוסר מזל', אבל אף אחד לא פנה אלינו וביקש סליחה - אז מבחינתנו אין שום חרטה כנה ואמיתית. שום בקשת סליחה לא היתה עוזרת".

      מבחינתכם, יש מקום לסליחה?
      "יש דברים שבחיים אי אפשר לסלוח עליהם, וזה אחד מהם. איך אפשר לסלוח על הריגה? רוצח נשאר רוצח".

      לא יגיעו ל?60

      הנכד דניאל, שהגיע במיוחד מהולנד עם היוודע האסון, מספר על זוג שרק בישראל למד ליהנות מהחיים: "סבא וסבתא היו מאושרים, הם פשוט גילו את עצמם מחדש פה בישראל וממש פרחו. היו להם הרבה תוכניות להרבה זמן וכולנו האמנו שבשנים הקרובות הם ימשיכו להיות חלק מהנוף שלנו - מלאי חיים והתלהבות".

      כל הנכדים האבלים יחדיו בדירתם של בני הזוג מסכימים: "בסופו של דבר, סבא וסבתא היו כל כך מאושרים פה. בכלל, השנים שלהם בישראל רק עשו להם טוב. משנים ארוכות של עבודה במפעל שהיה בבעלותם, הם פתאום התחילו לגלות את החיים ואת היופי בהם וליהנות".

      שכנה מדלת ליד נכנסת ומייד בוכה: "הם תמיד אמרו 'נשארו לנו עוד שנתיים ל?60'". גם שאר קרובי המשפחה מספרים איך הזוג דיבר על חגיגות ה?60 לנישואים וחיכה להן. "אסיה תמיד אמרה בשמחה שבעוד שנתיים ימלאו 60 שנה לנישואיהם ושהיא מתכננת מפגש משפחתי גדול, משהו כמו זה שהיה להם כשחגגו להם 50 שנות נישואים".

      הנכד דניאל מוסיף: "אני חושב שסבא וסבתא הם הדינוזאורים האחרונים. איפה יש עוד שני אנשים שבמשך 58 שנה סבלו זה את זה? אני לא חושב שזה קיים עוד. זה דור אחר לגמרי. והם ממש אהבו אחד את השני, וכולם אהבו אותם".

      גם הבת גלינה נזכרת בחתונת הזהב של הוריה, שהתקיימה בשנת 2003: "הם התחתנו אחרי המלחמה. היה להם קצת לחם, קצת תפוחי אדמה - לא היה כסף לחתונה גדולה. הם קיבלו במתנה מפה וכוסות, לא שום דבר בומבסטי.

      "כשהגיעה חתונת הזהב, רציתי לארגן להם טיול לחו"ל. רצינו לפנק אותם, אבל אמא שלי אמרה שלא. היא ביקשה לעשות להם חתונה גדולה, וזה מה שעשינו. אמא, שנישאה לאבא בחצר הבית של ההורים שלה באוקראינה בשמלה פשוטה ועם טבעת פשוטה, רצתה לחגוג שוב.

      "באירוע הזה אבא הגיש לה טבעת זהב מול כל המשפחה והרבה אנשים שהיא אוהבת ולא היתה מאושרת ממנה. אמא עמדה שם בחליפה לבנה, ואבא יפה וגאה בחליפה אפורה והם היו כמו שני ילדים קטנים שקיבלו שוב אחד את השני".

      "סבתא נראתה אז כמו מיליון דולר", מוסיף דניאל. "כשהם באו לישראל לפני 17 שנה לסבתא היה שיער אפור. בארץ מישהו אמר לה: 'למה את נראית כל כך זקנה? תעשי משהו עם עצמך', ומאז היא הקפידה לצבוע את השיער ולטפח את עצמה.

      "כשהגעתי לחתונת הזהב שלהם, סבתא היתה נראית כל כך יפה וצעירה שלא הכרתי אותה. חשבתי שהגיעה איזו דודה מאמריקה לכבוד האירוע. גם סבא היה כל כך גאה בה. הוא עמד לצידה כמו טווס. זה מראה שלעולם לא אשכח".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      אהבה שצמחה ממכתב

      "היו להם באמת 58 שנים מאושרות יחד, וזו לא קלישאה", מסכם בעצב הנכד אריאל. "הם הלכו יחד לכל מקום. בכל פעם שראית את סבא ידעת שסבתא לידו, ולהפך. והיו להם כל מיני הרגלים שהצביעו על האהבה הגדולה ששררה ביניהם. למשל כשסבא היה מלטף לסבתא את הראש בעדינות. הרגשת את האהבה בעיניים שלהם.

      "הם לא מאלה שהיו מצחקקים או נוגעים יותר מדי מול הילדים והנכדים, אבל ראו שהם נהנים אחד מחברתו של השני. הם היו קמים יחד בבוקר ועושים הכל יחד: קניות, ניקיונות, תחביבים משותפים. הם תמיד קראו אחד לשני בסיומות חיבה: היא קראה לו 'סיומצ'קה שלי' או 'סמיוצ'קין', והוא היה עונה 'אסיצ'קה שלי'".

      הבת אירינה מספרת על מערכת יחסים שוויונית במיוחד: "הבית של ההורים שלי וההתנהלות ביניהם היו השיעורים הכי טובים לילדים שלנו בכל הנוגע לשוויון בין המינים. הם תמיד היו עושים את עבודות הבית יחד. כשאבא היה מטאטא את הבית, אמא כבר היתה מתחילה לשטוף; כשהיא היתה מבשלת הוא היה כבר קוצץ את הירקות".

      גם אחותה גלינה מספרת על שותפות נפלאה בין שני הוריה: "אני תמיד אומרת לגברים שבבית שלי - בעלי והילדים - שייקחו דוגמה מאבא שלי שתמיד עזר לאמא. לטוב ולרע הם היו יחד".

      סיפור האהבה בין סמיון ואסיה התחיל בשידוך. הבת גלינה: "ההורים לא הירבו לדבר על זה, הם רק אמרו לנו שפעם, מזמן, שמישהו מקרובי המשפחה של אבא סיפר לו על הבית היהודי 'ההוא' שבו יש 'הרבה אידיש מיידל'ה'. אבא סיפר לי שהוא כתב לאמא במכתב שהוא ישמח להתחיל להתכתב איתה, ואחרי חודש הם נפגשו.

      "ההורים שלי היו כל כך צנועים ופשוטים שהם אף פעם לא הראו לנו את המכתבים שהם החליפו, אבל כשאבא ראה את אמא בפעם הראשונה הם התאהבו מייד. זו היתה האהבה הראשונה של שניהם. אחר כך הוא הלך לאמא שלו וביקש את אישורה וברכתה, ומייד אחרי שקיבל אותה הוא חזר לבית של אמא ונשאר שם".

      אירינה היא הבת הצעירה של הזוג, שמתקשה לדבר ולא מפסיקה לבכות. היא מדפדפת באלבומים הרבים המונחים על השולחן ונזכרת: "אבא היה מאוד גאה באמא ותמיד נתן לה הרבה כבוד. היא אהבה בו הרבה דברים, אבל אני חושבת שבעיקר אהבה אותו על שהיה מצחיק אותה עם בדיחות. עם ההתבגרות והשנים שהתקדמו, הן נסבו הרבה על 'היא לא רואה, הוא לא שומע'. את יודעת, בדיחות של זקנים".

      בוריס, בעלה של גלינה, מוסיף: "גם אם תנסי לנתח או להסביר במילים את האהבה שלהם ואת היחסים ביניהם, לא תצליחי לפגוע. האהבה ביניהם היתה ברורה ומוחשית. הבן שלנו כינה את זה 'זוג עננים', וזה ממש כך".

      תיפקדו, למרות הגיל

      גלינה מספרת על הורים שהצליחו להיטיב ולתפקד, למרות גילם המתקדם: "הם היו מבוגרים, אבל הם תיפקדו כמו שצריך ותמיד יחד. ההורים התעקשו לומר לא פעם, 'אנחנו לא רק מרגישים צעירים, אלא גם חיים כך'.

      "היה לנו בבית טקס כזה שההורים הנהיגו מאז ומעולם שבו, בכל פעם שאורח יצא כולם היו מחזיקים ידיים במעגל ואומרים: 'תלכו בזהירות'. בסוף השבוע התברר לנו שזה לא מספיק להיות הולך רגל זהיר, כי מה קורה אם דורס אותך נהג לא זהיר?".

      הנכד אריאל מוסיף: "תמיד כשהייתי מחזיר אותם עם הרכב הם היו מודים לי ואומרים, כמו שכל סבא וסבתא אומרים: 'אתה נכד טוב. אתה מקסים'. ושניהם היו מייד מוסיפים בדאגנות, 'אל תשכח לצלצל כשאתה מגיע הביתה. ותיסע בזהירות'. זה היה ריטואל קבוע. כנראה הם ידעו כבר אז על מה הם מדברים. מאז התאונה יש תחושה שכאילו הם הרגישו משהו. לא סתם הם אמרו את זה שוב ושוב. בכלל, לאחרונה הם בירכו יותר מתמיד. 'תהיה שמח, שתהיה לך אישה טובה'. אני בסך הכל בן 24 וכל הזמן זה נשמע לי כמו נדנוד של סבים וסבתות, אבל ברגע שהם הלכו זה קיבל פתאום משמעות אחרת לגמרי".

      אריאל נזכר בלא מעט פעמים שבהן בני המשפחה דיברו בחשש על היום שבו אחד מבני הזוג ילך לעולמו: "תמיד היו בינינו דיבורים על מה יקרה אם מישהו מהם ילך לפני האחר. זה היה פחד אמיתי שתמיד ריחף, ובין לבין חיינו את החיים, נסחפים באהבה שלהם כמו בדאגנות היתר שלהם אלינו.

      "הם מעולם לא דיברו על מוות. הם לא החשיבו עצמם זקנים. סבא היה מרבה להקניט את סבתא בנושא, אבל אף פעם לא דיבר ברוע או באכזריות. וסבתא תמיד היתה צוחקת ממה שסבא היה אומר. הם היו כמו שני ילדים טובים כאלה. באותו הראש.

      "אם היית שואלת אותם ממה הם הכי נהנים, אין ספק שהם היו עונים שמהאירועים המשפחתיים. כל שבוע ביקרו אצל בת אחת ושבוע אחרי אצל הבת השנייה. בעיקר בשבתות. לחו"ל הם לא רצו לנסוע. הם תמיד אמרו שמרגע שהם עלו לישראל - אין להם למה לצאת החוצה. הם אהבו את ישראל. העלייה לארץ היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהם טסו במטוס".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      הצלצול הגורלי בדלת

      גלינה מתעקשת לחזור לרגע שבו שמעה את צלצול הפעמון של קצין המשטרה והעובדת הסוציאלית בביתה עם בשורת האיוב. "אין רגע שאני לא נזרקת אחורה אל המקום שבו ראיתי על הכביש את החפצים המוכרים של אבא ואמא פזורים בכל עבר ולצידם שקיות הסופר הלבנות, עם המצרכים שמעולם לא נאספו, זרוקים על מעבר החציה. זה פשוט חוזר אליך שוב ושוב.

      "היה צלצול בדלת", היא נזכרת בדמעות. "הם עמדו מולי וביקשו להיכנס. חשבתי שקרה משהו לאחד הילדים, מי חשב בכלל על אבא ואמא? קצין המשטרה סיפר לי שהיתה תאונה קשה ושאבא ואמא שלי היו מעורבים. הרגשתי שהעולם כולו, על כל הכובד שלו, נפל עלי.

      "הוא אמר לי שאמא שלי מתה במקום ושאבא מת בבית החולים. הוא נתן לי את האופציה לחכות ליום ראשון כדי לזהות את הגופה של אבא, אבל התעקשתי לראות אותו מייד. זה היה הדבר הכי דחוף לי באותם הרגעים. הייתי אחות כירורגית בחדר טראומה וכבר ראיתי הרבה אנשים מתים, אבל כשהגעתי לחדר המתים וראיתי את הגופה של אבא, זה היה מחזה ממש קשה.

      "מייד אמרתי 'זה לא אבא שלי', אבל זה היה הוא. אחר כך נסעתי לאחותי והיא בדיוק חזרה מהעבודה. נסענו למקום שבו היתה התאונה ופגשנו שני בחורים, אחד מהם עיתונאי, שסיפרו לנו בדיוק מה קרה להורים שלנו. מאז אף אחד לא דיבר איתנו. כל מה שאנחנו יודעים הגיע אלינו דרך החדשות.

      "אחר כך עלינו לבית של ההורים ופתחנו את הדלת. הכל היה מסודר ונקי, אבל לא העזנו להיכנס פנימה. סגרנו מייד את הדלת בחזרה, ויצאנו החוצה. ואז שמעתי את אירינה שאמרה שהיא פשוט לא מסוגלת".

      גם אירינה משחזרת בדמעות את ההתרחשויות שאחרי התאונה: "זה היה נראה כאילו הם יצאו רק לרגע ותיכף ישובו. למחרת, כשהגענו שוב, אנשים מבית ההורים חיבקו אותנו והקיפו אותנו באהבה. משפחה אחת גדולה שהיא לא ממש שלך, אבל היא חלק ממך".

      אחת השכנות בבניין נכנסת ומודיעה שהשבוע הבניין היה אמור לציין חמש שנים להקמתו, אבל בגלל התאונה כל החגיגות בוטלו.

      הבת גלינה מצליחה למצוא גם מעט אור באפילה: "אם אפשר לומר את זה כך, יש במוות המשותף שלהם משהו מנחם. כי אם מישהו מהם היה נפטר - השני היה מת בתוך ימים ספורים מתוך צער. נמנע מהם הסבל הכרוך בלחיות לבד".

      הנכד אריאל מסכם: "אחרי 58 שנים של זוגיות יחד את בטוחה שהם יהיו עד הסוף יחד, ובשנייה אחת הכל נגמר. הקלות הבלתי נסבלת הזו - בלתי נתפסת. במיוחד לאור העובדה שהם בסך הכל חזרו בשישי בצהריים לבית ההורים עם קניות מהסופר. לכי תביני את מה שהגורל מזמן לנו".

      גם לנכד דניאל תובנות קשות: "סבתא פיתחה בשנים האחרונות תחביב, לשאול כל הזמן מתי אנחנו מתכוונים להתחתן, וכמה נינים נעשה לה. היא חלמה על משפחה גדולה, אבל את התרחבות המשפחה היא כבר לא תראה. ובכל זאת, משהו מהם ילך איתנו לנצח וזה מנחם".